במשך שנים, ב”אודות” שלי, אחד התיאורים היה “מקצוענית במרחב הציבורי”. הנה הסבר ארוך (סליחה…), עם סיפא אקטואלי.
זה היה מקומם למדי להיות בזמנו יו”ר ועד הורים בבית ספר שנבנה שמונים שנה קודם לכן ולא שופץ מאז. עמדה בפני האפשרות לעשות מזה חגיגה תקשורתית. אבל אני רציתי כסף, תקציב שיפוצים ענקי, ולא כותרות – שלכולם היה ברור שאין לי בעיה לייצר. מדי פעם שחררתי כותרת קטנטנה, כדי לשמר את מאזן האימה מול הרשות. בתגובה לכתבה שכמובן לא אני שחררתי, הגבתי תמיד (בווריאציות) ש”מדובר בוועד אחראי הפועל במדרג תגובות, ואני בטוחה שהעירייה וההורים רוצים בסך הכל את אותו הדבר ותתקבלנה ההחלטות הנכונות”. ארגנתי סיורים משותפים, דוחות מצב, פגישות סדירות עם אנשי הרשות הרלוונטיים. זה נגמר בסדרת שיפוצים לאורך כמה שנים, בתקציב מצטבר של מיליונים.
כשהבן שלי הגיע למיון לאחר שקיבל תרופה לא מזוהה בביקורופא חיילים, והקבילה שלנו בנושא “נופנפה”, יכולתי להצטרף למחול הפוסטים המלודרמטים ברשתות החברתיות, להעביר שערוריות בשנקל למפלצת הרעבתנית של התקשורת שצריכה למלא מהדורות, ולצאת לקמפיין רעשני עם אלפי שיתופים. אבל אני רציתי לעשות שינוי ממשי ביעילות ונגישות היחס הרפואי לחיילים ובסוגיות פרט בכלל. אז הקמתי עם ליאת סיני-סדס את חמ”ל הורים לחיילות וחיילים, שבשנה האחרונה הצטרפה לניהולו Hana Moskovits Gartenberg. הבהרנו שאנחנו באותו צד עם כל מי שרוצה את אותו הדבר – כלומר עם כל שרשרת הפיקוד בצה”ל, מיסדנו תקשורת קבועה עם מקבלי החלטות בכל הדרגים, ובכל חשיפה תקשורתית אנחנו מבהירות שעומד מאחורינו קהל הורים עצום שיפעל עם המערכת כדי ליצור יחס טוב יותר לילדיו. זה מסתכם בשורת שינויים מהותיים ומנגנון פתרונות והנגשת תהליכים, שלא היו כמותם מאז הקמתו של צה”ל.
כשלפני למעלה מעשור חשבתי שיש בעיה ביחס העירייה לצרכי משפחות צעירות בשכונתנו ה”מזדקנת”, יכולתי לצאת למקומונים ולהשאיר את העניין על סדר היום התקשורתי במשך חודשים. אבל אני רציתי מרכז קהילתי, מרכז חוגים, עוד גני ילדים, שיפוץ גינות משחקים. אז הקמנו (עם עוד כמה שהיו באותו ראש) פורום תושבים, שקראנו לו “פורום תושבי הגדה הדרומית”, עשינו לוגו, הוצאנו דוחות סיורים וסקרי צרכים לעירייה ולתקשורת, יצרנו סיורים משותפים וסבב פגישות עם אנשי הרשות הרלוונטים, וזה הסתיים במרכז קהילתי חדש, תוספת גני ילדים ושיפוץ גינות משחקים.
כשהתבשלתי ממש בבערה פנימית על סף התפרצות משחיתויות ההון שלטון במדינת ישראל, יכולתי לעשות את מה שאני יודעת מצוין איך עושים – לכתוב טורים שיצוטטו במאות שיתופים ברשת. בדיוק אז, הקים יאיא פינק את לובי 99. בחרתי להפוך לחלק פעלתני באחורי-הקלעים של המיזם. לובי99, עם הלוביסטיות המדהימות של הציבור, לינור דויטש – Linor Deutsch האחת והיחידה, Merav David ו- Noa Zalsman הביא לשורה ארוכה של חוקים ורפורמות, שעוצבו הרבה יותר קרוב לאינטרסים של הציבור, מאשר לאלו של בעלי ההון והמקורבים לכיסי השלטון. תצטרפו, כדאי לכם/ן, תשפיעו.
כשנתקלתי בהסתה נגד שמאלנים, חיכיתי עם הפוסט הויראלי העצבני וניגשתי קודם להגיש תלונה במשטרה. את התלונה – כמובן שפרסמתי, כדי להפעיל לחץ ולעודד מגישי תלונות נוספים. כי תלונה ועוד תלונה ועוד מאה תלונות, יביאו בסוף לחקירה.
אני מניחה שאם אתאמץ, אוכל למצוא עוד לא מעט דוגמאות מעברי. אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שתמיד כדאי להיות תוצאתית. הזעם, יכול להיות מניע ומנוע. הוא בשום פנים ואופן לא תכנית עבודה. מה גם, שהזעם הוא מתכון לשטחיות, ושטחיות מעמיקה את הנזק שהיא באה לתקן.
למה אני מספרת את כל זה? כדי לרכז את השני-גרוש שלי בטקסט אחד מסודר, וכי ככל שאני מכירה ומוקירה את חשיבותה העצומה של התקשורת, כולל הרשתות החברתיות, ואת הנחיצות החד משמעית בשקיפות, תחקירים, סיקור וחשיפה עיתונאיים – השינויים האמתיים קורים בסופו של דבר בתהליכים ופרוצדורות המתרחשות בערוצים המערכתיים.
אני מתבוננת על כמה מהמאבקים החשובים בשדה החברתי והפוליטי, ורואה יחס מוטה של יותר מדי כותרות, פחות מדי עבודה מערכתית. את המאבק בהדרת נשים, בהדתה, בשחיתות, בפערים החברתיים-כלכליים וכל המאבקים סביבם – ננצח בשידוד המערכות ובגיוסן לתיקון. לפחות לתפיסתי, הכותרות הן כלי עזר, הן לא כלי העבודה.
רוצים להישאר מעודכנים?
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת. לקראת הבחירות המקומיות ב־2013, היא ריכזה את מטה ההסברה של ראש עיריית רעננה לשעבר, נחום חופרי
