רגע לפני שאני אורזת את הפקלאות לחופשת הקיץ, חשוב לי להתייחס בקצרה לכמה נקודות חשובות. תקראו בעיון, כי אלו תהיינה מעט מילים שאומרות הרבה.
אתחיל מהאחרון: בשנתיים האחרונות אנו צופות וצופים באהוד ברק מטפס כמו סיזיפוס ז”ל במעלה ההר, כשהוא דוחף את האבן הכבדה של הטעם הרע שהשאיר כאן בלבבות (יהיה מנהיג ראוי ככל שיהיה, וככל שאשמור תמיד לזכותו את היציאה מלבנון). רק שאי אפשר לחלץ את האדם מעצמו, והאבן נעשתה כבדה כפל כפליים לאחר שצייץ את האמירה הבעייתית הבאה: “כאשר ישראל דוהרת לתהום אני לא מוכן להתעסק בתנועה של היד של איתן (ברושי) לכיוון איזה חלק של גוף”.
ובכן… הממזרות שינו מזמן את הכללים, ולכולם (כמעט) ברור, שלשלוח יד לאיזה חלק של גוף, זה לדרדר את ישראל לתהום. בין המדינות המתעדפות זכויות נשים כפי שמתעדף אותן ברק, נמצאות סעודיה, אפגניסטן, הודו והמדינה האיסלמית. ברק גם ציין, במקום אחר, שהוא אבא לבנות ולכן פמיניסט. יש כשל לוגי בחיבור התוצאתי בין אבהות לפמיניזם. פמיניסט עוצר הכל עד שיוודא שאדם כמו ברושי לא נמצא יותר בתפקיד ציבורי, ואז מתפנה שוב להציל את המדינה.
אה, וחשוב לי לומר משפט או שניים על המדינה. כלומר על השב”כ, שהפך כפי הנראה מארגון המגן על בטחון המדינה לארגון הפועל לביסוס האלקטורט של מחנה הימין באמצעים של הפחדת מתנגדים פוליטיים במעברי הגבול. רשימת ה”מעוכבים/ות” בנמל תעופה בן גוריון בשל עמדותיהם הפוליטיות, מתארכת. זוהי חוויה שאני יכולה לשער שאפשרית בכניסה לאיראן, לצפון קוריאה, לטורקיה של ארדואן ולמדינות טוטליטריות אחרות. כמה מחמם את הלב לדעת, שהצטרפנו ככה למשפחת העמים שאף אחד/ת לא רוצה לגעת בהם בלי כפפות וחומר חיטוי. ממש ציונות במיטבה.
ואם בציונות עסקינן, אז בואו נדבר רגע על אלו שמגדירים עצמם כציונים ויהודים דתיים, ובפועל הם לא זה, לא זה ולא זה. אלו שמסובבים את הגב למדריכת צניחה, מסרבים לשבת במשרד עם חיילות, מעיפים ציוד של חיילות מחדרים כדי שאלו לא תהיינה בסביבתם, ומאידך – רבניהם ופעילי הרשת שלהם עוסקים בעמודי הפח שלהם ברשתות החברתיות במתקפות אנרכיסטיות אלימות נגד קציני צה”ל, תוך ניסיונות התערבות בוטה בסוגיות הקשורות לביטחון ישראל ותוך הפצת שנאת חינם בשפע.
מה שיש לי לומר לכל אלו: תנוחו. קיץ, חם, וממילא לא תצליחו. ממילא, אלו שאינם/ן מתיימרים/ות לייצג את אלוהים ואת העם היהודי, כבר הוכיחו מזמן שהם (כלומר אנחנו) הנצח. אתם אפיזודה פאשיסטית ופנאטית חולפת, שתחזור מתישהו למידותיה. אז עכשיו קיץ, חם, הלחות באוויר מעיקה. זה זמן לנוח. נחזור לעסוק בכם בתחילת הסתיו, כשאתם תצומו כדי לנקות את גיליון החטאים ולפנות מקום לאלו של השנה הבאה. ובלי עין רעה, אתם ממלאים אותו יפה.
אז ביי בינתיים, אני נוסעת לאמריקה ואשוב אליכם/ן לקראת החגים. לבי נשאר מאחור עם החיילים שמתאמנים באבק ובחום ועם מי שהמדינה באטימותה שוחקת עד כלות. אבל חייבת, חייבת לנוח כדי לחזור ולומר לכם/ן את דעתי בכל עניין ודבר ובמרץ רב. בקטנה, חשבתי לבקש כאן משר החינוך המלצות למסעדות לא כשרות בניו – יורק, שהרי הוא צולם באחת לא רעה בכלל (כנראה), אבל כבר הסתדרתי. אל תעשו דברים שאני לא הייתי עושה, ושתו הרבה מים. קיץ נעים.
רוצים להישאר מעודכנים?
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
ראובן הדסי
מענין שמכל המדינות בעולם בחרת לנוח באמריקה של טראמפ "הפשיסט" ואת לא מפחדת מהעובדה שאת עלולה להיות מעוכבת בקנדי ולהשאל מה מטרת ביקורך באמריקה , היכן תלוני וכמה כסף יש ברשותך. מלוחמת צדק וסוציאליסטית כמוך היה מצופה לנסוע לנוח במדינה
שיותר תואמת לדעותיך כמו למשל ונצואלה , או אולי אני בכלל טועה והעיתון הטיל עלייך את המשימה הקשה ואת בלית ברירה קיבלת את
"דין התנועה" ובתמורה תחזרי אלינו עם טור המתאר את החיים הנוראים תחת האפיזודה הפאשיסטית החולפת האמריקה.