אין מפגשי זום כיתתיים, הטלוויזיה דוממת, הכריות שבו למקומן על הספה. לראשונה מזה חודשיים הצלחתי להתחיל לעבוד ללא מפריע. רגע, שיט, כבר ארבע
הבית שומם. הסדר שב על כנו. אוהל המשחקים קופל ואופסן כלאחר כבוד. משטח החול הקינטי נארז לשקיות וחזר לקופסתו המקורית. התחפושות סודרו ונדחסו לארגז העץ הגדול. הכריות שבו למקומן על הספה. הילקוטים אינם. הטלוויזיה דוממת. כך גם הנייד הביתי והטאבלט. בלו"ז להיום אין מפגשי זום כיתתיים ומטלות בית. רק פגישות עבודה ספורות. שלי בלבד. ושקט.
כל כך שקט שאני שוב יכולה לשמוע את המחשבות שלי באין מפריע. מסתבר שהן לא כאלה חשובות, כמו שהרגשתי שהן באמת, כשניסיתי להתרכז והילדה שוב בכתה שהיא ממש רעבה. אני מפעילה את הרדיו או סתם בוחרת שירים מהספוטיפיי בלי שמישהו יצעק שהוא לא שומע ויגביר את דייגו ודורה לווליומיום שהטלוויזיה לא ידעה שקיימים אצלה. אני יכולה לנהל שיחת טלפון בלי לברוח למרפסת או לחדר השינה שרק כדי לא יציקו לי באמצע.
סידור המדיח קצר מאי פעם. במעט מאוד כלים נעשה שימוש ביממה האחרונה. כולם חוץ ממני אכלו מחוץ לבית. אני כבר לא מבשלת בכמויות. רק עבורי להיום ולמחר. תכנון האוכל השבועי נזנח. המקרר התרוקן אבל אף אחד לא מתלונן שאין לו מה לאכול. רשימות הקניות האינסופיות התקצרו לגודלן הטבעי. יש מקום בפריזר. חזרנו לצריכת המזון הנורמלית שלנו שהיא קצת פחות ממחצית ממה שצרכנו בחודשיים האחרונים. השפיות חזרה לשכון בבית. אין ריבים. אין צעקות. אין היעלבויות. רגוע.
לראשונה מזה חודשיים הצלחתי להתיישב בשקט מול המחשב עם הקפה הקר ולהתחיל לעבוד ללא מפריע. רק אני, העבודה והמחשב. איך התגעגעתי ליכולת הזו לשמור על רצף וקשב בזמן שאני… רגע, הנייד מהבהב. נוטיפיקציה של הוואטסאפ. אה, יש מלא דיונים בקבוצות. אולי זה משהו חשוב. חייבת לבדוק הכל. מישהי שואלת איפה אפשר להשיג כובעים לילדים. גם אני צריכה. נקסט חזרו לשלוח לארץ. אולי נמלא סל? ומה עם הפייסבוק? גם שם יש התראות. והרישום לגנים החל. לאיזה גן לרשום את הילדה? חייבת להתייעץ עם שבע אמהות שונות מה מומלץ. רק מניסיון. שיט, כבר ארבע. צריך כבר לצאת לאסוף את הילדים… נמשיך מחר.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
