עבר שבוע מאז פרצה מחאת המכנסונים של תלמידות החטיבה ברעננה, שסחפה אחריה תלמידות נוספות גם בכפר סבא ובערים אחרות בארץ. עכשיו, כשכולם קצת נרגעו, בואו נדבר רגע על רגליים. רגליים של ילדות. גם ילדים אם רוצים.
משום מה, מתישהו בשנים האחרונות רגליים, או לפחות חלקן העליון, כלומר הירכיים, הפכו להיות משהו מיני. או בוטה. או אסור. או לא מכבד. אולי זה קשור לאופנת משטור הגוף הנוראית שגורמת לנו לחשוב שאנחנו צריכים להיראות בצורה מאוד ספציפית – רזים, גבוהים, שזופים, חלקים משיער גוף וכן הלאה. כאילו שזה הגיוני שהגוף שלנו צריך להיות בתבנית אחידה שמתאימה בעיקר לדוגמנים ודוגמניות. כאילו לא נולדנו שונים בצבעים, במידות, בטעם האישי.
אולי זה קשור לחוסר הכואב בהפרדה בין דת ומדינה. כאילו הגוף שלנו, זה שנולדנו איתו, הוא לא צנוע, פרובוקטיבי שמצריך כיסוי והסתרה. אולי זה קשור לשני הדברים גם ככה.
אבל אני יכולה לומר לכם שכל ההתעסקות האובססיבית שלנו ברגליים של תלמידים ותלמידות היא טעות ושגויה מיסודה. הרי מה המסר שלנו לאותם ילדים צעירים שמגיעים לבית הספר לרכוש השכלה ומיומנויות שישמשו אותם בחייהם הבוגרים? המסר הוא: לא משנה מה תעשו, מה תגידו, כמה חרוצים אתם, או נדיבים, או יוזמים, או תורמים או יצירתיים. כל אלה לא משנים בכלל אם רואים לכם עוד סנטימטר מהירך. המסר שלנו לילדים שלנו הוא שמה שקובע הוא איך אתם נראים ומה בחרתם ללבוש.
תראו, זה לא מסר שאנחנו באמת רוצים שיחלחל לילדינו. אנחנו לא רוצים לגדל פה דור שיפוטי שמתעסק רק בחיצוניות ולא בפנימיות. שמתעסק בטפל ולא בעיקר. אה, בעצם, כבר גידלנו דור כזה, לא? מעניין איך זה קרה.
אם נפסיק כולנו להתעסק באיך שאנחנו נראים ובאיך שהילדים שלנו נראים, ונתחיל להתעסק במה שאנחנו אומרים ובמה שאנחנו עושים ובמה שאנחנו חושבים, נוכל באמת לגדל פה דור שבוחר אילו מכנסיים ללבוש כתלות בכמה חם היום ומה נוח לו ללבוש, ומתפנה לעסוק במהות של הדברים ולא בנראות.
ולכל אותם אנשים שמתיימרים לעסוק בחינוך ובאותה נשימה איפשרו לילדה להסתובב בתחתונים בבית הספר יום שלם: תתביישו לכם. כולי תקווה שאותה ילדה תצליח להרים עצמה מהחוויה הנוראית הזו ולגדול מעל כל אותם אנשים קטנים ורעי לב שגרמו לאבסורד הזה להתרחש. בואו לא נשכח את המהות של בית הספר. חינוך. פשוט כל כך.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
