רטוריקה ידועה כאמנות השכנוע באמצעות השפה, כיכולת להעביר מסרים באופן אפקטיבי. כך לפחות היא נתפשת במקור, אך השבוע ראינו דוגמה למקרה החריג שבו רטוריקה יכולה לשמש דווקא כאמצעי התחמקות אפקטיבי וטשטוש מסרים.
בריאיון השבוע לתוכנית של קלמן וליברמן ברשת ב' התחמקה שרת הפנים איילת שקד שוב ושוב מלהשיב לשאלה הישירה שהונחה לפתחה – מי לדעתך הוא ראש המפלגה המתאים ביותר לכהן כראש הממשלה? שקד ניסתה לשנות את נושא השיחה, אך נאלצה גם להודות כי היא מחכה קודם לראות את תוצאות הבחירות, ובהתאם לכך תגבש את דעתה.
תשובתה זו של שקד היתה רק הקדמה ל"גילוי המנהיגות" הבא שלה בריאיון, כאשר אמרה כי ציבור רחב בישראל מרגיש תחת ממשלת השינוי שישראל כבר איננה מדינה יהודית. שקד מיד ציינה שעובדתית זה פשוט לא נכון, כי המדינה נותרה יהודית כפי שהיתה, אבל הדגישה כי אי אפשר להתעלם מהתחושה של הציבור. איזה ציבור? כמה ציבור? שקד לא הרחיבה, אבל די לה ב"תחושה" כלשהי, של הציבור, שהמדינה לא יהודית, ומבחינתה תחושה זו ראוי לה שתגבור על העובדות, על האמת, שדבר לא השתנה תחת ממשלת השינוי ביהדותה של ישראל. שקד ניסתה להפיל את האשם בקריסת ממשלת השינוי על מפלגת רע"מ בעוד שזוג המראיינים הזכירו לה את המציאות, כי היו אלה דווקא חברי מפלגתה שהפילו את הממשלה ולא חברי רע"מ. שקד, כך נראה, פחות בעניין של עובדות ויותר בעניין של תחושות, או ליתר דיוק – של סקרים, והם אלו שמכתיבים את עמדותיה.
רוצים להישאר מעודכנים?
מאכזב שמנהיגים פוליטיים בישראל עברו ב-30 השנים האחרונות מן הרטוריקה של "אני אנווט, אני אקבע" (כמו בנאום המפורסם של יצחק רבין ז"ל ב-1992), כמי שאמורים להוביל ולמשוך את הציבור לדרך שהם רואים כנכונה למדינה, לרטוריקה של "נראה מה הציבור יחליט ונפעל בהתאם". מדכדך ממש כי דווקא הדור הצעיר של המנהיגים משועבד לתפישה המעוותת הזו שמתודלקת כל העת על ידי תרבות הסקרים של גופי התקשורת, אשר רואים ערך עליון במילוי זמן מסך, גם אם זה אומר להדיר את הדוברים המתונים שנתפשים כמשעממים ולתת במה נרחבת לקיצוניים ולמתלהמים כי אש ותמרות עשן פשוט מצטלמים טוב יותר.
באווירה ההפוכה הזו שהפכה לנורמלית בעיני רבים, עורכי הסקרים הופכים לסלבס ומבוקשים לריאיונות בתוכניות האקטואליה, משל היו מובילי הדעה החדשים. "הגושים סגורים", הם מספרים לנו, והגישה הרווחת כאילו לא ניתן לשכנע איש לבחון מחדש את דעותיו או לשנותן, רחמנא לצלן, הולכת ותופסת אחיזה רחבה. כאשר זו הגישה הרווחת – שלא ניתן לשכנע איש לשנות עמדתו – זה סימן שמשהו בדמוקרטיה חולה. משהו עמוק ובסיסי בשיטת משטר שמניחה כי יש ערך לדיון, לביקורת ולשיקול דעת, כמעט חדל מלהתקיים. הסכנה הנובעת ממצב כזה היא גדולה יותר מכפי שנראה בתחילה, גם אם כרגע הסקרים לא עוסקים בכך.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
