"שיחה ברמה הכי גבוהה אינטלקטואלית שיכולה להיות בין שני אנשים", כך תיאר השבוע ינון מגל, בתוכנית הרדיו הפופולרית של בן כספית ושלו ברדיו 103FM, את הפודקאסט של בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, שבמסגרתו הוא אירח את אראל סג"ל לשיחה, לכאורה על "עם הספר".
"כמה מחשבתו סדורה, כמה הוא עמוק, כמה הוא מבין, איזה רמה של בן אדם" השתפך מגל, והזכיר לנו שבפרשת השבוע נאמר כי "מלך צריך ללכת עם ספר תורה עליו כדי ללמוד כל היום", כשהמסר המובלע הוא שנתניהו, "בן אדם שכל היום קורא ספרים" לדברי מגל, הוא בעצם מלך.
צפיתי בפודקאסט המצולם שהועלה לחשבון היוטיוב של נתניהו. אין ספק שבהשוואה לרמת התוכן בסרטוני הטיקטוק של נתניהו ובשידורי התעמולה שבהם הורגלנו, מדובר בתכנים מאתגרים יותר, אבל כשמוביל דעה עם כרבע מיליון עוקבים בטוויטר מתאר זאת כ"שיחה ברמה הכי גבוהה אינטלקטואלית שיכולה להיות בין שני אנשים", זה מעלה מחשבות נוגות על "עם הספר".
אין לטעות, נתניהו לא מבזבז זמן על שיחה בענייני ספרות והיסטוריה אלא עושה שימוש בסרטון ככלי תעמולה לכל דבר ועניין. בניגוד לסרטונים הקצרים שמפרסם נתניהו כמעט בכל יום, הפעם הוא עשה שימוש בכלים רטוריים שונים. נתניהו יושב נינוח, ללא עניבה, מדבר בטון איטי יותר, בלי לנופף באגרופיו "כביר" ו"אדיר", ובוחר להשתמש בשפה גבוהה (מתי לאחרונה שמעתם את נתניהו אומר מילים כמו "פולמי" או "ארגומנט"?) בדומה יותר לריאיונותיו לכלי תקשורת זרים, אך בניגוד לאופן שבו הוא מקפיד להתבטא בפרסומים הפונים לקהל הישראלי. מעבר למטרה המשנית לקדם את ספרו, המטרה הגדולה היא ברורה יותר – למתג עצמו כחכם האומה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני מניח שרבים שיצפו בסרטון המדובר יתקשו לזהות את סג"ל כשהוא שופע סבלנות כלפי בן שיחו, לא מרים את קולו, לא קוטע אותו ואף מביט בו בעיניים מצועפות. סג"ל, איש חריף ורחב אופקים לכל הדעות, כבר הצהיר בעבר שמבחינתו נתניהו הוא "שליח השם", לא פחות, וכשאלה הם פני הדברים, פוטנציאל מימוש האיכויות העיתונאיות יורד בהתאם.
דוגמה לתחכום הרטורי של נתניהו ניתן לראות בקטע שבו הוא מספר על הביקורת שהופנתה לכאורה על ידי ישראל זנגויל כלפי חיים ויצמן לאחר הצהרת בלפור. על פי המסופר, ויצמן לא דרש במפורש מהבריטים "מדינה יהודית", ובהצהרת בלפור נבחר כידוע מינוח עמום יותר בדבר בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נתניהו טען בפני סג"ל כי חסר להנהגה היהודית אז "כוח המחץ המדיני", והאחרון הבין מיד את הרמז והגיב בחיוך חצי נבוך: "אני מזהה פה נקודה מעניינת גם לגביך אדוני, מה שנקרא החוצפה, במובן הזה שאם אתה היית שם כמו שהיית בקונגרס…". נתניהו כמובן הסכים עם סג"ל, והעמיד את אביו המנוח בשורה אחת עם בנימין זאב הרצל וזנגויל שהבינו את מה שויצמן כביכול לא הבין. בדרך זו שוזר נתניהו ביד אומן את הנרטיב המבוקש עבורו, את האתוס כי הוא מנהיג בקנה מידה היסטורי המשתייך לשושלת יוחסין אשר בניה התברכו ביכולות נעלות של ראיית הנולד ומנהיגות מדינית.
סג"ל מצא לנכון גם לשתף את נתניהו בחשש קיומי במילים אלו ממש: "אני מפחד, אני חושב שהמורשת של אדוני היא עצומה, בגלל הנדוס התודעה מדור לדור, אפשר לשנות את ההיסטוריה". נזכיר כי זה אותו סג"ל שתקף בחריפות עיתונאים שראיינו לפני כשנה את נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר, וכינה אותם "שופרות" מאחר שלטענתו לא שאלו את בנט שאלות קשות.
כאשר סג"ל מסביר כי לדעתו "העלייה השנייה שכתבה את כל ההיסטוריה", הוא נוטש לפתע את המשפט שלו באמצע הדרך ועט על ההזדמנות להזכיר שזה בעצם "כמו שמר לפיד אומר 'למען יאריכון ימיך לאחור'". כוונתו היא ללעוג לאמירתו של יאיר לפיד שהתבטא בכנס לאחרונה כי מי שמכבד את אביו ואת אמו, יאריכון ימיו לא קדימה, אלא אחורה. נתניהו גיחך באופן מופגן והעיר: "אי אפשר להגיד שזה לא מקורי". סג"ל המשיך ולגלג: "זה גם מקורי שיש לך ראש ממשלה בלי בגרות". הפרשנות המדוברת, אגב, אינה מקורית של לפיד אלא מקורה ככל הנראה אצל הרב משה חיים לאו ז"ל שנרצח בשואה בפולין בגיל 50 (כך לפי פרסום בשנת 2021 של סיון רהב מאיר, לא בדיוק "שמאלנית, עגלה ריקה ששונאת יהדות"), שממנה ברור המסר כי שמכבד את עברו, מאריך את מורשתו, ומכאן הביטוי שאדם מאריך ימיו לאחור. נחמד. אגב זה מעניין שבהמלצתו של מגל לציבור לצפות בשיחה המצולמת של סג"ל ונתניהו, הוא הדגיש את עובדת היותם "שני אוטודידקטים שלמדו בעצמם, הם לא פרופסורים באוניברסיטה", בעוד שללפיד שכתב מספר ספרים, שירים, תסריטים ומחזה אחד, הוא לועג על כך שלא קיבל תעודת בגרות בסיום בית הספר התיכון.
מעניין היה גם לשמוע את נתניהו מתייחס לתפקידה של הגרפיקה בשלטי מסעות פרסום, ולתפישתו כי "הדבר הכי נורא זה לשעמם את האנשים". אולי מכאן גם אמירתו הידועה לפעילת הליכוד אורנה פרץ "את משעממת אותנו". נראה שנתניהו מאמין כי אם תציג את מבקריך כמשעממים, ניצחת אותם מבלי שתידרש אפילו להשיב להם באופן ענייני.
לנתניהו היה חשוב מאד להעביר נקודה נוספת באותו פודקאסט מצולם, אישית יותר, להטמיע אצל הציבור את ההתרשמות שלפנינו ניצב סופר של ממש. נתניהו הדגיש בפני סג"ל כי בניגוד לספרים ולמאמרים קודמים שהיו פולמוסיים יותר, הפעם הוא כותב סיפורת "על ילדותי, על משפחתי, על איך הכרתי את שרה, על הבית, על ההורים שלי, על הסבים שלי", ושוזר את זה כמובן בתולדות הציונות. סג"ל, שנמצא על מצב "קמפיין אוטומטי", אומר בשלב זה: "אי אפשר להתעלם מכך שהסיפור שלך הוא הסיפור של הציונות, של מדינת ישראל…", ואז נתניהו קוטע אותו, מוותר לרגע אחד נדיר על התעמולה, ומבהיר: "לא, אני אומר משהו אחר כאן, עצם הכתיבה היא סיפורת, סיפורת זה משהו שונה".
בהמשך מסביר ראש האופוזיציה כי אינו נוהג לקרוא רומנים וכי הוא חסיד גדול של מה שאמר וינסטון צ'רצ'יל, ומתקיל את המראיין הנאמן, במידת מה של כפיות טובה, בשאלה "אתה יודע מה הוא אמר?". סג"ל מתקשה להשיב, בצדק יש לומר, ונתניהו מסביר שכאשר שאלו את צ'רצ'יל אם הוא קורא סיפורת שאינה מבוססת על עובדות, הוא השיב כי הוא מעדיף לקרוא עובדות (“Fact is better than fiction”). המסר הוא פשוט – נתניהו וצ'רצ'יל עשויים כביכול מאותו DNA מנהיגותי. אלא ששיטוט מהיר באינטרנט מעלה שצ'רצ'יל, בשונה מכפי שמציג נתניהו, אהב לקרוא סיפורת ולא רק ספרי היסטוריה, ורק במהלך מלחמת העולם השנייה הספיק לקרוא חמישה רומנים, ובהם "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן.
על רקע עובדות אלה, יהיה ראוי לסיים בציטוט קצת יותר ידוע של צ'רצ'יל: "אדם חייב להביט בעובדות, מאחר שהן מביטות בו".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
