למה חנה בית הלחמי בעד שיעורי בית?
חנה בית הלחמי מסבירה שאת הנזק שבמצג השווא של "ביטול שעורי הבית" יספגו כרגיל בתי הספר המוחלשים
מי אוהב/ת שיעורי בית? והרי שיעורי בית הם העול המיתולוגי על כולנו, הקושי האולטימטיבי של תלמידי ותלמידות כל העולם, אחת הסיבות הנפוצות למריבות בין הורים לילדים, וכמובן: מעוררי מחלוקת בין גישות פדגוגיות וביקורת מצד ההורים. ושלא לדבר על כך, שכולנו נתקלנו בשיעורי בית, שמוטב היה להם שלא יינתנו לילדים: נטולי משמעות חינוכית או לימודית, שינון מיותר.
השאלה היא, האם כל הדברים הללו, מתנקזים למסקנה ששיעורי בית זה רע. לטעמי – ממש לא. בשבוע שעבר התפרסמה בידיעות כתבה, על בית ספר יסודי בגבעתיים, בו החליטה המנהלת לבטל את שיעורי הבית. השמחה והששון גדולים: המוני הורים מכל רחבי הארץ הגיבו בהתלהבות, תוך שהם מביעים עמדה נחרצת, מבטלת ומזלזלת בגנות שיעורי הבית. הורים הביאו דוגמאות למיותרותם של השעורים, לכך שהשיעורים הם בעצם "עבור ההורים", למסגרות חינוך אלטרנטיביות שלכאורה "ויתרו" על שיעורי הבית, וטיעונים בזכות ה"פנאי" החשוב להתפתחות הילד/ה.
הבעיה עם רובם המכריע של הטיעונים, כמו עם מצג השווא של "ביטול שיעורי בית" בבתי ספר, היא שמדובר בפופוליזם שכל קשר בינו לבין הנרטיב שמטפחים המתנגדים מקרי. אז בואו נעשה בזה סדר:
ראשית, אף בית ספר לא באמת "ביטל" שיעורי בית. בתי ספר שרואים בהיענות להורים ערך ו/או נוטים לתפיסה שירותית, מעבירים את שיעורי הבית אל תוך מסגרת הלימודים, מה שמצריך אותם להקצות שעות במערכת. בית הספר בגבעתיים יכול היה לעשות את זה, כמו כל עיר מבוססת, עם תקציב סביר והורים חזקים. כנ'ל בתי ספר ייחודיים.
את הנזק שבמצג השווא של "ביטול שעורי הבית", יספגו כרגיל בתי הספר המוחלשים. ככל שהמגמה הפופוליסטית הזו גוברת, הם יאלצו להיכנע לה מבלי שיהיה בידם התקציב לאפשר לילדים/ות להכין שיעורי בית בכיתה, לפני שהם חוזרים הביתה. מדובר בגחמה חברתית יאפית למהדרין, של בועה פריבילגית, שלא רואה מילימטר מעבר לאף של עצמה, וחיה את השקר של עצמה כאילו הוא תורה מסיני. אז בחיאת, על מי אתם עובדים? הילדים והילדות שלכם מכינים שעורי בית כמו כולם, רק שלכם ו/או לרשות המקומית שלכם יש די כסף להרחיק לכם את זה מהעיניים. "עיניים עצומות לרווחה" תרתי משמע.
בואו נדבר על השיעורים עצמם. שיעורי בית נועדו לתרגול במקצועות בהם ההפנמה כרוכה בתרגול ובמקצועות בהם נדרש זמן קריאה והפנמה, שלא ניתן להקצותו במגבלות יום הלימודים, כמו גם לפיתוח הרגלים ואסטרטגיות למידה עצמית. לתפיסתי, מי שמתנגד/ת לשיעורי בית, פועל/ת באופן אירוני לפגיעה ביכולת הלימודית וההתפתחות האישית של הילד/ה שלו/ה. במחקר שפרסם האקונומיסט בשנת 2015 לגבי הפער האקדמי המתפתח לטובת בנות בעשור האחרון, נמצא שאחד ממקדמי ההצלחה הגבוהים הם שיעורי הבית. אם בעבר בנים עשו שיעורי בית יותר מבנות, הרי שהתהפכות המגמה מבוססת גם על כך שבאוכלוסיית המחקר, בנות הכינו שיעורים חצי שעה יותר מבנים, כל יום.
מי הם אלו שמזינים את הקונספציה הפופוליסטית השגויה, המתנגדת להם? יש ביניהם/ן מורות ומורים, מהסוג ש"מציפים" בהגזמה, או נותנים/ות שיעורים שאין בינם לבין תרגול ופיתוח יכולות חקר ולמידה דבר וחצי דבר. יש גם הורות/ים, שחושבים שלעשות שיעורים עם הילד/ה, פירושו לעשות שעורים עבור הילד/ה. אז לא כצעקתה. כן, חלק מהתפקיד ההורי הוא לסייע לילדים ללמוד להתמודד בעצמם עם משימות שונות. גם אני לא תמיד התלהבתי מהמטלה, אבל לא קרה לי שחשבתי שאני "בעונש" וגזרתי מכך ש"השיעורים מיותרים". שרשרת ההיסק הזו כל כך מופרכת בעיני, שגיאה לוגית שמנציחה את עצמה.
מה אני מציעה? לשפר את מתודת הענקת שיעורי הבית, ולא לוותר עליהם בשום מצב. בסוף כל שורה אינסופית של תרגילים בחשבון ועבודות עיון וחקר, יהיה מבוגר/ת בעל/ת יכולת למידה עצמית טובה יותר מזו של מי שמנעו מהם את שיעורי הבית. זו משמעות החינוך, הרי: לפתח ידע, הרגלים, מיומנויות ויכולות אוטו-דידקטיות, שישרתו את ילדינו לכשיגיעו לעולם המבוגרים.
למה מיכל טראוריג נגד שיעורי בית?
צילום: אלון גרובר
מיכל טראוריג מסבירה שאם ניקח את הקושי האובייקטיבי שיש בלמידה של כל כך הרבה שעות ונוסיף עליו שעה של לימודים בבית, נקבל פקעת עצבים והשנאה מוחלטת של הלימודים
אני מודה, החלקים הכי קשים בלהיות אם לילד שלומד בבית ספר אלו הרגעים בהם את נכנסת לאתר האינטרנט הבית ספרי ומגלה שיש לו שיעורים. בממוצע מדובר בעשרה דפים בחוברת חשבון ועוד מצגת במדעים. אה, ולקינוח עליו להגיש איזה דו"ח קריאה קטן. והוא רק בכיתה ג'.
החלק הראשון של בדיקת השיעורים באתר הוא החלק הקל. החלק של ההבנה שאני הולכת לקראת שעה של ויכוחים ועוד שעה של ישיבה לצידו בזמן שהוא עושה את שיעוריו, הוא קצת יותר קשה. והחלק הביצועי של כל האיוונט הזה הוא באמת החלק הבלתי נסבל. גם בשבילי וגם בשביל בני.
שש\שבע שעות ביום נמצא הילד שלי בבית הספר. שש שעות בהן הוא אמור ללמוד, להחכים, לנסות ולתרגל את החומר הלימודי. ואם ניקח את הקושי האובייקטיבי שיש בלמידה רצופה של כל כך הרבה שעות ונוסיף לכך עוד שעה של לימודים בבית, נקבל פקעת עצבים והשנאה מוחלטת של הלימודים.
בית ספר זה לא כיף. לא אמורים ליהנות בו, אני מבינה את זה. כשילד יוצא מיום לימודים כל מה שהוא רוצה לעשות זה לעלות על "מדי ב'" ולא להתעסק בלימודים, בכל זאת הוא התעסק בהם הרבה שעות לפני כן. לחשוב שהחלק הלימודי בבית הוא זה שיגרום לילד לרצות להעמיק עוד בלימודיו הוא אי הבנה בסיסית של מוח האדם.
וגם, בואו נודה בזה, הרי מי שיעשה את המצגת במדעים זו אני, ומי שתריב איתו שחייבים לסיים לקרוא את הספר לדו"ח קריאה זו אני ומי שתסתכל בגוגל תוך כדי שהיא עושה עם בנה שיעורי בית כי השאלות שנשאלות בחוברת בכיתה ג' הן שאלות לבעלי תואר בכלכלה, היא, תנחשו, אני.
ואני כאן כדי ללמד את רני. בתור אמא שלו אני מלמדת אותו מדי יום על ההבדל בין טוב לרע, מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ומה לא. אני מלמדת אותו להיות נדיב וחבר טוב ולכבד את כל מי שמסביבו. את התואר בכלכלה אני משאירה למורים. ואם אין להם מספיק זמן בשש השעות האלו כדי להעביר את החומר אז כנראה שמשהו בתוכנית הלימודים לא עובד.
חלק ממה שאני מלמדת את הבן שלי זה שבשביל להצליח צריך להתאמן ולתרגל. כשהוא לא הצליח לנסוע על סקייטבורד אמרתי לו שככל שהוא יתאמן אז הוא יצליח. וזה נכון לגבי ללימודים. אני לא חושבת שתרגול לא חושב, אני פשוט חושבת ש-שש שעות זה די והותר כדי לעשות את זה. אין שום צורך להעביר את הויכוחים על עשיית שיעורים להורים ואין גם סיבה שהילדים האלה ידחסו כל כך הרבה חומר בכל כך מעט זמן. את לימודי הכלכלה הם יעשו אחרי הצבא. אולי.
