תוצאת המשחק: 1:0 לטובת תרבות האונס. למה אני אומרת את זה? כי תופס-פוסי, סקסיסט, שונא נשים ומי שהפיל שואה של ממש על מאות אלפי נשים וילדים בעולם השלישי בצו שמונע מימון מארגונים אמריקאים המסייעים שם בתכנון ילודה, התקבל בכבוד מלכים ובשידור ישיר לכל העולם, כולל תזמורת ושטיח אדום, בידי מי שבעברו קלטת לוהטת, שהמשיך להעסיק מי שפגעו בנשים גם לאחר שהתפרסם דבר הפגיעה, ושזוגתו כבר ביקרה יותר מפעם אחת בבתי משפט בגין התעמרות לכאורה בעובדים ועובדות מוחלשים. וכבונוס: מי שקפץ לחזית הפריים הוא ח”כ עם שבעברו שמועות על נערות ליווי והימורים. תרבות האונס תפסה מאחז בפריים טיים, ואפילו הפיגוע המזעזע במנצ’סטר נדחק לשולי עמודי החדשות. בה בעת, בפרקליטות בתל אביב, הולכים “על בטוח” והתנו הגשת כתב אישום נגד חשודים באונס קבוצתי אלים, תוך סימום לכאורה של הנערה, בהגעתה לעימות מול מי שחרבו את נשמתה, גופה וחייה. רף ראיות קפדני במיוחד, שאינו נדרש כתנאי להגשת כתב אישום בתיקים שאינם תיקי אונס.
ככה ממסגרים לנו את המציאות. זה נקרא “פריימינג”, או “ריפריימינג”. מסגור, או מסגור מחדש. כי איך אנחנו קובעים מה חשוב יותר ומה חשוב פחות? מה משפיע יותר או פחות על חיינו? מה בהלימה לערכים החברתיים שלנו ומה מפר אותם? כיצורים/ות חברתיים/ות, השקפת עולמנו נקבעת על ידי מערך שלם של אינטראקציות עם המעגלים המקיפים אותנו, ושיש לנו אתם מכנה משותף. ככל שתקשורת ההמונים משתכללת, כך ברור יותר מהו המכנה המשותף: דף הבית של אתר חדשות כזה או אחר, תכניות אקטואליה ברדיו, מהדורת שמונה בערב בערוצים המסחריים. הייתי מונה כאן את הרשתות החברתיות, אולם חשוב לזכור שלרוב, מעגל החברים שלנו אינו כזה שמציב בפנינו השקפת עולם שונה מהותית מזו שלנו. את השונים והשונות מאתנו, אנחנו לרוב לא מאשרים לרשימת ה”חברים”.
כל אלו, מייצרים “סדר יום”. כולנו יודעים, איפשהו בנבכי מוחנו הקודח, את כל מה שכתבתי בראשית הטור, על עברם והמוניטין של מי שמילאו השבוע את מרכז הפריים התקשורתי. כולנו ראינו אותם בפריים הזה. כולנו מבינים, אינטואיטיבית, שזה ה”בונטון” – יחס סקסיסטי, אלים, מתעמר, קהה ודכאני לנשים, מביא אדם אל השטיח האדום. שווה, לא?
בתרבות כזו, לא ייפלא שממשלת ישראל הצביעה לאחרונה בקריאה טרומית על ביטולו של חוק חזקת הגיל הרך, תוך חשיפת מאות אלפי נשים גרושות וילדיהן לסחטנות, אלימות ועוני, במהלך שהוביל ח”כ שמביע לא פעם את אהדתו לארגונים אלימים, שמשנתם הפומבית והרשמית מתבססת על שנאת נשים ואלימות כלפיהן. גם אין זה פלא, שמפגינים המממשים באופן לא אלים את אחת הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר, הוכו השבוע בידי המשטרה ונעצרו בגין מימוש זכותם החוקית.
אחד הדברים המייאשים אותי מעת לעת כאישה וכבת אנוש, היא התובנה, עד כמה ארוכה הדרך. בשנת 2017 עדיין מצוי רק כאחוז אחד מההון האנושי בידי נשים, ובעל המאה הוא בעל הדעה. המאבק הסיזיפי אינו רק המאבק נגד הסימפטומים של “תרבות האונס”, שבאופן עמוק אינה רואה בנשים “בנות אדם”, אלא הוא בעיקר לכיבוש יותר ויותר חלקים בתשתית הכלכלית שלה. כשיחסי הכוחות הכלכליים ישתוו, נוכל לומר שניצחנו את תרבות האונס, ולקדם בברכה תרבות של כבוד הדדי שוויוני ובגובה העיניים.
כשאתם/ן פותחים טלוויזיה או את אתר החדשות החביב עליכם/ן השבוע, תשאלו, למה מסגרו לנו את אלו שבאיגרא רמא, ולא שמענו או ראינו מילה על אלו שבבירא עמיקתא, כולל אירועים חדשותיים עולמיים שנדחקו לתחתית העמוד, וכולל היעדרה המוחלט של נימה ביקורתית בסיקורים. מה האינטרסים של כוח, השפעה, כסף, שעומדים מאחורי המסגור הזה? האם תגובות של רשויות הן אמת? האם הן כל האמת? מבט ביקורתי הוא מבט שמציב סימני שאלה על המובן מאליו. תשימו סימני שאלה על מה שאתם/ן רואות/ים, תמיד. נתחיל משם את השלב הבא של המהפכה.
