עזבו אתכם/ן מהבלי הפוליטיקה המוניציפלית, בואו נדבר רגע על כמה א/נשים טובים, שעושים מעשים טובים, שבתוך כל הג'יפה הכללית – מאירים אור גדול ועשו לי את השבוע.
אפתח בקמפיין המסקרן תחת ההאשתג #גיל_3, במסגרתו העלו כבר אלפי ישראליות וישראלים תמונה שלהם/ן מגיל 3. עברו כמה ימים עד שהבנתי, שמדובר בקמפיין לגיוס כסף לטיפול גנטי מציל חיים לילדה קטנה בשם נגה באומץ, שבלעדיו – היא לא תגיע לגיל 3. כולנו היינו מאוד חמודים בגיל 3, מסתבר, והדיבור האופטימי הוא, שעמוק בלב – נשארנו כאלו. שמאל, ימין, בעד, נגד – בבסיס, כולנו בנות ובני אדם. רובינו לפחות. אני עצמי אמנם לא העליתי תמונה שלי מגיל 3, אבל אעשה משהו יותר טוב: אשלח אתכם/ן לאתר עמותת "להושיט יד", לתרום משהו להצלתה של נגה. אפילו מעט, יעזור.
האיום העצום המוטל על כתפיה הצעירות של נגה, מצטרף לכל מה שאני נחשפת אליו בשנותי ברשתות החברתיות (עשרים שנה ועוד היד נטויה). ההימצאות ברשתות מייצרת יחסים וירטואליים וחשיפה לחייהם/ן של א/נשים שלא היית פוגשת אחרת. לצד הטוב, את נחשפת להרבה מצער העולם. חלקו, נוגע למשפחות לילדות וילדים עם צרכים מיוחדים, הרואיות בהתמודדות היומיומית שלהן עם אתגר עצום כל כך. דרכן, את לומדת לראות את בעלות/י הצרכים המיוחדים כסובייקט, כבני אדם, בגובה העיניים, וכגיבורות וגיבורים בפני עצמם/ן. הרבה יותר מאתנו, שהתקינות הבריאותית והתפקודית נראית לנו מובנת מאליה, עד כדי שאנו נוטים לעתים להתייהר בה, להשתמש בה להגדרת הנורמה, כאילו עשינו משהו עבורה. האמת היא הפוכה – מי שעושות ועושים משהו, הם דווקא אלו שהגורל לא זיכה אותם/ן בתקינות הבריאותית הזו.
אני לא מזכירה כאן שמות וסיפורים מהרשת, פשוט כי לא שאלתי את הא/נשים הטובים/ות הללו לרשותם/ן. יש לא מעט כאלו ובכל יום אני לומדת מהם/ן משהו חדש. מי שכן נתן לי אוקיי הוא מי שאני עוקבת אחריו בחיים האמתיים כבר שנים, מאז שהיה ילד בן עשר בערך (היום הוא בן 21), בחור רענני בשם מאיר נח. מאיר מתמודד עם שיתוק מוחין, כולל מגבלת ניידות קשה, כולל התמודדות קשה מנשוא עם עשרות ניתוחים ואשפוזים. פגשתי אותו כילד, מחלק פלאיירים באיזו מערכת בחירות, עם מבט נוצץ, רטוריקה שפוליטיקאיות/ים מבוגרים היו רוצים שתהיה להם/ן, מסתובב ברחוב בצליעה קשה ועוצר א/נשים לשיחה בביטחון עצמי של מנהיג עם דעות מגובשות, וכשבאתי בטענה למועמד על כך שילד עובד עבורו, הסביר לי: "את מאיר אי אפשר לנהל".
בין טיפולים וניתוחים, מאיר הספיק להיות יו"ר מועצת התלמידים של תיכון ע"ש רועי קליין, שחקן מרכזי במאבק נגד סגירת התיכון (שנסגר בסוף), מבקר מועצת התלמידים של מחוז מרכז, נציג ארצי, יו"ר מועצת הנוער של רעננה במשך כשלוש שנים, וכעת סטודנט לתואר בחינוך מיוחד בהתמחות ספרות במכללה האקדמית בית ברל, עם תכניות לעסוק בחינוך כמקצוע והרבה רעיונות על חינוך כאמצעי ליצירת חברה טובה יותר. ממש נער הפוסטר לסיסמא: Yes I Can.
רוצים להישאר מעודכנים?
פגשתי אותו לאחרונה מחלק פלאיירים לרשימת חנ ברעננה (חיים ברוידא), כמספר שש הלא ריאלי ברשימה. לא חשוב לו להיות ריאלי, אמר לי, הוא מאמין במועמד, והוא עצמו לא צריך תפקיד רשמי כדי להשפיע. האמנתי לו: לפני מספר חודשים יצא שבילינו שבוע באשפוז עם אחד מילדיי. שעת לילה מאוחרת, אני מתארגנת בחוסר נוחות על כורסת בית החולים לעוד לילה נטול שינה, ומאיר מתקשר Out of the blue. הוא קרא בפייסבוק והבין בין השורות. אני, אם לילדים בגילו, שאבתי המון כוח מהשיחה הזו, אופטימיות, נקודת מבט רחבה יותר, תחושה שאני לא לבד וגם עצות טובות ולמידה מבעל ניסיון. רק במהלך השיחה הסתבר לי שהוא בכלל מתקשר ממיטתו בבית חולים אחר, לפני עוד ניתוח קשה מנשוא לשימור יכולת התנועה שלו. מה אתה מתעסק עם הצרות שלי, שאלתי אותו. כי כאן אני יכול לעזור, הוא ענה.
אם לחזור לראשית דברי, האירוע הקטן ומעורר ההשראה הזה, הוא עוד סיפור מני רבים המבהירים מי כאן נורמלי/ת וגיבור/ה ומנהיג/ה. ואלו לא מי שמרגישים יותר טובים ממי שהגורל חילק להם/ן "יד" פחות טובה משלנו, במשחק הפוקר של הגוף ותפקודו. אז חפשו את נגה הקטנה, תרמו לה כדי שתעבור את גיל 3 ותגדל ותהיה גם היא המנהיגה לה אנו ראויים, כמו מאיר נח.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
