את השעות בסמוך לכתיבת הטור הזה העברתי בשיחות טלפון עם הורים מודאגים לחמש תצפיתניות, שנשלחו לעשרה ימים לכלא (לא פחות ולא יותר) בעוון הדמעות שהגירו, כשסמג”ד חדש (בבחינת “מטאטא חדש” שמטאטא טוב מדי, מעבר לנדרש ממנו) בא למחוק בצבע חאקי צבאי את הקירות הפנימיים (הסמויים מן העין) של המיגונית שלהן (מבנה בטון המשמש אותן כמקלט), עליהם נצברו ציורים, פתגמים וחתימות שציירו כל התצפיתניות ששירתו שם בחמש עשרה השנים האחרונות.
המקרה אף התפרסם במאקו ובכאן11, ולאחר שההורים הופנו על ידינו (חמ”ל הורים לחיילות וחיילים בפייסבוק) לטיפולה של עו”ד דנה נוף, עו”ד צבאית המייעצת לנו בנושאים הקשורים למשפט הצבאי. על פי הפרסומים, את נאום הגבר שלו לתצפיתניות הדומעות, אלו שעל כל אחד ואחת מאתנו להוקיר להן תודה על המשמרות השוחקות בהגנת הגבולות, ולפחות אחת מהן עצרה בשנה האחרונה אירוע בטחוני גדול, תיבל הסמג”ד באמירות כמו “מי אתן בכלל, חיילות של שנה בצבא?” וגם “תצפיתניות שבוכות כל היום”. ואז הוא זה ששפט אותן (כנראה שבניגוד לפקודות – אסור למפקד לשפוט על הפרת משמעת שנעשתה ישירות מולו) ובתוך שעה מצאו את עצמן מובלות לאחר כבוד לכלא צבאי.
אגו, שוביניזם בוטה, הקטנה והשפלה והיעדר מידתיות, הם המאפיינים העיקריים של התנהגות פיקודית כזו. הפקודה לא היתה אמנם “פקודה בלתי חוקית בעליל”, שחובה היתה על החיילות לסרב לה, אבל ודאי וודאי שאינה מעידה על תבונה פיקודית רבה מדי. צה”ל מנסה בשנים האחרונות, בהשקעה עצומה ובאינספור דרכים להשיב את הרוח שהיתה בו ומקפיד בקלה כבחמורה על התנהגות מנהיגותית ראויה ורגישה של מפקדיו. והנה, שוב מוכח, שמספיק טיפש אחד שישליך אבן לבאר, ואלף חכמים לא יצליחו למשות אותה משם. מי שלוקה בשיקול דעתו באירוע פשוט כזה, מה השפעתו על אמון הציבור בשיקול דעתו בשדה הקרב? אני לא יודעת. רק שואלת. גם אמירות שוביניסטיות שנאמרו לכאורה, של מפקד לחיילות, מעידות על אבדן עשתונות ומעלות (לפחות אצלי) תהייה על שיקול הדעת ברגעים מכריעים יותר.
ולא, לא ניתן להפריד בין התנהגות של אדם במקומות שונים. זהו אותו אדם, עם אותם טריגרים. צה”ל גיבה אמנם בתגובתו את האיש והחלטותיו, אולם מהיכרותי עם הצבא אני נוטה לקוות שהפקת הלקחים וחידוד התגובות לגבי ענישה בכלל, שפה ראויה מול חיילות וחיילים, מידה של המפקדים עצמם בפקודות הצבא בשבתם כשופטים של פקודיהם וענישה מידתית – ייעשו.
ואם בצבא עסקינן, אני רוצה להתייחס בקצרה לכותרות השבוע הזה בנוגע לדוח נציב קבילות החיילים הפורש, האלוף במיל’ יצחק בריק, באשר למוכנות צה”ל למלחמה. יש מצב, שניתן להאמין לכולם בסיפור הזה: לבריק – באשר ללקויות במוכנות הצבא, לצבא – באשר לפעולתו המתמדת לתיקון ליקויים ושיפור מוכנותו. בצד של הצבא, יש בעיה פחות מדוברת, של הפרטת שירותים קריטיים למוכנותו, כולל רכבים מקצועיים, מזון ושירותים טכניים שונים. אני “זקנה” די הצורך כדי לזכור את הנעליים שנטשו אחריהם במדבר חיילים מצריים וירדנים כשנמלטו משדה הקרב. נשאלה השאלה, איך יתנהלו אזרחים שנשכרו לביצוע משימות טכניות, במצב דומה?
נתקלתי השבוע גם בתגובה של מבקר צה”ל לדוח של בריק, בה הוא מגונן על מוכנות הצבא: “הבן שלי קצין בגולני, לא הייתי שולח אותו למלחמה אם הייתי חושב אחרת”. אז עם כל הכבוד להיותו קצין בכיר ומבקר צה”ל, לא הוא ולא אני “שולחים” את הבנים שלנו למלחמה. הם מתגייסים מכוח חוק שירות חובה ופועלים מתוקף פקודות הצבא. יש משהו מדאיג באמירה כזו. כי, אם היה מבקר צה”ל חושש ממוכנות הצבא ומקבל כפשוטו את הדוח של בריק – האם היה שולף את בנו הפרטי ממערך הלחימה ומונע ממנו לצאת למלחמה? שאלה מתבקשת.
כמו הסמג”ד של התצפיתניות, גם ממנו ומשאר קציני צה”ל אני מצפה להקדים חשיבה לתגובה, ולהפעיל את הערכים החשובים והגבוהים המצופים מכל מנהיג/ה: ריסון, קבלת ביקורת ועיבודה, כבוד לאדם באשר הוא/היא אדם, שיקול דעת, יכולת הכלה ומידתיות.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
