עזבו אתכם מפוליטיקה חדשה. מפלגות של גנרלים יש כחול שעל שפת הים הכחול, וכולם מציעים לנו את אותה סחורה משומשת – רק אני אביא אחדות, ביטחון, אכה את איראן, אצא נגד השחיתות. רק אני. אה, ושכחנו את “ואפסי עוד”. אחרי שייעצתי לכם/ן כאן להתחבר לבייס האידיאולוגי מהבית, לפרוט אותו לרשימת קריטריונים ועמדות ולהתחבר למי שמתאים לרוב עמדותיכם/ן, הגיע הזמן ללמוד משהו על קריאה ביקורתית (ולא תאמינו: יש אפילו מקצוע אקדמי כזה, שמלמד את התורה, ונקרא “פרשנות השיח”).
זה עובד ככה: אחרי שסיימתם/ן להתלהב מאיזה גאון תורן (כמעט ואין נשים שם – לשון זכר היא מכוונת) שנשא נאום חוצב להבות שכתב/ה לו יועצ/ת מוכשר/ת וחכמ/ה ממנו, שכל מילה בו מכוונת ומדויקת למרות שנשמעת ספונטנית, תנשמו עמוק ותעברו ביטוי אחר ביטוי. למשל, כשהנואם אומר שהמדינה מפוצלת “שמאל נגד ימין”, זה אומר שהוא איש ימין. איך אני יודעת? כי זה לא השמאל נגד הימין, אלא הימין נגד השמאל (בשורה של הסתות חריפות לאורך שנים). קריאה ביקורתית של ספיצ’ים פוליטיים, היא הצבת סימן שאלה על כל מילה ומילה. ויותר מסימן שאלה אחד: למה זו המילה שנבחרה? מה מקומה במשפט? לאיזה קהל היא מדברת? מה לפניה ואחריה (ההקשר!)? האם היא מייצגת עשייה? וכולי וכולי. רק ככה, תוודאו שהבנתם/ן גם את הטקסט, גם את הסאב טקסט וגם מה רוצים מכם/ן לעזאזל. מהיום ועד לבחירות באפריל, תבדקו בציציותיה של כל מילה של פוליטיקאים/ות, ושלא יעבדו עליכם/ן!
בשבועיים האחרונים נדרשתי לעניינים רפואיים קלים, לא אספר באיזו קופה כי זה לא באמת משנה – זה המצב בכולן. בעיות תורים, שירות, ולצד חסר ברופאים גם לא מעט רפואת-יתר שכולה כסת”ח “ליתר בטחון”. אז לרופא עור הגעתי די מהר. זה הפנה אותי לכירורג והעמיס עלי תרופות שיכולות לפרנס חברת תרופות קטנה, כולל אנטיביוטיקה קטלנית לשמונה ימים. הפעלתי שיקול דעת, לא לקחתי אף תרופה והחלתי בחיפוש אחר כירורג/ית. זה עובד ככה: ברעננה-כפר סבא, התור הוא לעוד שלושה חודשים. בהרצליה-רמת השרון-חודש וחצי-חודשיים. בתל אביב – שלושה ימים. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו גרתי בנגב או בגליל.
בקיצור, ברור שלקחתי את התור לרופא בתל אביב, שבדק אותי, אמר שהתרופות שנרשמו לי מיותרות, ושבוע אחריו כבר התייצבתי במרפאה במרכז תל אביב לבצע פרוצדורה כירורגית. היעילות מהממת: עשר דקות והייתי בחוץ. כשהגעתי למרפאה, לחצתי בטעות על מספר לחדר האחיות. למרות שלא הזמנתי תור – תוך שנייה קראו לי. תל אביב, נו. לעומת זאת, כשהגעתי למחרת מדממת וכאובה לחדר האחיות ברעננה, לבדיקת הפצע והחלפת חבישה, המכונה לא אפשרה לי אפילו לקבל מספר – כי לא הזמנתי תור. אני מניחה, שכמו בתורים לרופאים, הנוהל ברעננה שונה פשוט כי ככל שמתרחקות/ים מתל אביב – גם יש פחות אחיות לנפש, ובהתאמה – עולה רף הקשיחות בסינון מטופלים ללא תור.
בדלפק נפנפו את תחנוניי (בשלב ההוא כבר כמעט דמעתי) ואמרו לי לנסות לחזור בצהריים, אולי יוכלו להכניס אותי בלי תור. אולי לא. “אבל אני מדממת בינתיים”, אמרתי. היא גלגלה עיניים. אז הלכתי לרופא המשפחה, שבתזמון נדיר – ישב בחדרו ללא פציאנטים. הפקידה לא אפשרה לי להיכנס אליו לבדוק את הפצע, כי לא משנה מה מצב הרופא – אסור לה להכניס בלי תור. “ואם נניח אני מדממת כאן למוות מולך, אין לך שיקול דעת?”, שאלתי. “לא”, היא ענתה. “אסור לי להכניס בלי תור”. נאלצתי (אשכרה, ממש ככה) להגניב לרופא פתק עם הסבר ולחכות שהוא זה שיקרא לי, כמו במחתרת. הוא עצמו יצא אלי מיד כשקיבל את הפתק, מופתע שלא נתנו לי להיכנס.
מה אני מנסה לומר לכם/ן בסיפור הזה? שאם אתם חולות וחולים, תהיו בבקשה בבקשה בבקשה חולות וחולים בתל אביב או מרחק נסיעה קצר מתל אביב. אחרת אבוד לכם/ן. ואם אתם/ן צעירות וצעירים, אז במקום לדבר על ציונות ולהצביע לגנרל התורן שינצח את איראן, לכו ללמוד רפואה, כי המחסור ברופאות ורופאים יכלה אותנו מבפנים לפני החמאס והאיראנים. ואם אתם/ן מועמדים בבחירות, תתחילו לדבר ולתכנן ולהבטיח הבטחות והשקעות גם בנושאים חברתיים ואזרחיים בסיסיים, כמו בריאות הציבור.
“האישי הוא הפוליטי”: המפגש הקטן והאיזוטרי שלי עם מערכת הבריאות – הוא תופעה לאומית, שדורשת פתרונות יסודיים. ויפה שעה אחת קודם.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
