הפיגוע באוטרכט שבהולנד גרם לי לבלות את היום בהרהורים על המדינה האירופאית הפסטורלית והיפה שפעם, ביקום אחר, חייתי בה שש שנים ועשתה לי בעבר רק טוב. נשארה לי פינה חמה בלב לארץ הזו, ששבתי ממנה בוגרת באישיותי ובנפשי משהגעתי אליה, יותר רדיקלית, פמיניסטית וסוציאל דמוקרטית, ומפוכחת מאשליות הליברליזם. ועדיין, אם היו מבקשים ממני לצאת היום לשליחות בארץ אירופאית לבחירתי, למשל, הייתי בוחרת בהולנד בלי לחשוב פעמיים.
באותן שנים שחייתי שם, שנות השמונים, ההולנדים נודעו כאוהבי ישראל, שונאי אנטישמיות, נאורים וסובלניים. בנאורות, הם באמת הקדימו את זמנם. כבר באייטיז היו שם, למשל, סוגי התקשרויות זוגיות, שבישראל של 2019 אנחנו עוד לא בפוזיציה להתחיל לדמיין. לגבי הסובלנות, אהבת ישראל ושנאת האנטישמיות, זה היה קצת יותר מורכב. במשך שש שנים הצלחתי ללמוד שמדובר ביח”צ ליברלי מצוין לחוסר סובלנות, ליברטריאניות פרגמטית ופוליטיקה של “בואו לא נסתבך בעניינים של אחרים”, מעורבים במשיכה עזה לאקזוטיקה (ואנחנו, מיינד יו, מהמזרח התיכון האקזוטי, עם האגדות מההתנדבות בקיבוץ והטיולים במדבר). עם הזמן הבנתי גם, שההולנדי/ת הממוצע/ת הצביע/ה אז בעקביות בעד זנות ממוסדת וסמים חופשיים, בעיקר כדי לתחום את כל אלו למתחמים שאינם נושקים בחלקת הדשא הפרטית שלהם. נימבי תרבותי. עברו אז רק שלושים ומשהו שנים מתום מלחמת העולם השנייה, ועוד הסתובבו בינינו בקהילייה הישראלית א/נשים שזכרו למשל איך השכנים הליברלים והנאורים של ילדותם הסגירו את הוריהם לכובש הלא נאור.
באתי מהארץ עם דימוי אידיאלי של ההולנדים, שבחלקו קיבל אמנם אישור מהמפגש עם חלקם, אולם בחלקו החל להיסדק. בשיח האישי עם ההולנדים, שמתפתח רק כשאת חיה ביניהם, מצאתי אז שקל מאוד להגיע לאיזו נוקשות פנימית מטרידה, שעמדה בסתירה למוניטין הנחמד והחביב שיצרו לעצמם בעולם. לעולם תהיי עבורם הזרה, ולעולם הם יאפשרו לך לחיות חיים מסודרים ונוחים ביניהם כדי שיוכלו לפקח על מרחק הביטחון מהם, ומהפרעה לחיים ההולנדים שלהם. ליברטריאניות (אז עוד לא ידעתי בכלל שיש מילה כזו) היא, תכלס, סוג מסוים של גזענות. השקפת עולם חברתית וכלכלית המציבה את חירות הפרט מעל לכל ערך סולידרי. החירות המוחלטת ללא התערבות, היא למעשה הבידול המוחלט של הפריבילגים משאר האדם. והתרבות ההולנדית היא תרבות כזו. היישום הפרגמטי שלה מייצר מעטה תמיכה סוציאלי שלא נותן לתחתית לבעבע, כדי שלא יטרידו אותם ואת מנוחתם ולא תיווצר מוטיבציה לשינוי הסדר החברתי. זה הכל. עם זאת, אין ספק שזה עדיף על פערים סוציואקונומים לא מטופלים בכלל.
המשטרה שלהם, אגב, הייתה גם אז קשוחה מאוד. את החומות בין ההולנדים/ות יפי/ות הבלורית לכל השאר, היא שמרה חזק.
הרבה כאב שטף באותן שנים את רחובות אמסטרדם, בה חייתי חלק מהתקופה. השנים היו השנים הרעות של השתוללות מגיפת האיידס, הליברליזם ההולנדי איפשר לאמסטרדם להפוך לבירת הלהט”ב האירופאית ולכן העיר ספגה גם את המכה הכואבת ביותר. באותן שנים, הכרתי אנשים ואז הם נעלמו והכרתי ואז הם התפוגגו, לא אגזים אם אומר שבהמוניהם. ההולנדים ה”אמיתיים” צקצקו והמשיכו הלאה. זה הגרעין הקשה-אטום הזה שדיברתי עליו. משהו כאילו לא נגע בהם עד הסוף. “הם” מתו מאיידס. האומה הכי הומנית באייטיז, היה בה מן קטע של עננת דה-הומניזציה קלה כזו של ה”אחר”, כמו לקות קלה ביכולת האמפטית, או התנשאות קלה, שנועדה אולי (לא בטוחה) להרחיק מהם כל רגש עז שמפריע להם להיות הם. קשה לי להסביר אפילו את העניין הזה.
הליברטריאניות הפרגמטית הזו עפה להם בסופו של דבר בפרצוף. הזנות הממוסדת הפכה להיות פרונט להלבנת סחר בבני אדם ולתעשיית הסמים, הגראס החופשי הביא להם תיירות מהסוג שכן השתינה להם בחצרות הפרטיות שלהם, הגטאות של הפליטים בעבעו מבפנים והימין הקיצוני צמח מולם מבחוץ, מאיים לכבוש את הפרלמנט ובעיקר לפגוע באימג’ הנחמד והליברלי של המדינה עם המלכה הנגישה שרוכבת על אופניה לקניות בשוק.
בזכות התמיכה הסוציאלית הפרגמטית, שמרככת את המציאות, לקח זמן עד לאירוע הירי הגדול הראשון. אבל גם הוא קרה, למרבה הצער. התסיסה האנושית והאכזריות האנושית ניפצו וחיללו גם את המדינה הפסטורלית, שנשארת תמיד במיקום הנוח של מספר 2 או 3, כדי לבסס לעצמה נוחות ושגשוג בלי להתעסק יותר מדי בבעיות של אחרים (להבדיל מגרמניה – שמשמשת מנהיגה אירופאית, על כל בלבול הראש והאחריות הכרוכים בדבר).
