חג הפסח הוא מאלה שפחות מדברים אלי בלוח השנה היהודי. לכאורה, חג האביב, חג החירות, אולם כשצוללים לסיפור המקראי רואים שהחירות הזו היא למעשה עבדותו של העם היהודי לעולמי עד. סוג של עבדות מטאפורית בעולם מושגים של “מצור” ומלחמה תמידית. ההגדה, היא בכלל סיפור בלהות, שלא ממש ברור לי איך לא יצאנו ממנו כילדים בפוסט טראומה נוראית, מעצם החשיפה המיותרת והמוקדמת מדי לאלימות, דם, שנאה, מוות ומלחמה.
ככל שאני יכולה, אני מרככת את השפעתו של החג הזה. בסוג של מו”מ מתמיד ביני לבין המסורת היהודית והאחדות המשפחתית, מלאו מדפיי בהגדות אלטרנטיביות (פמיניסטית, זכויות אדם, ואהבת את הגר ושאר טקסטים שעניינם הצגת אלטרנטיבה הומניסטית, בעלת ערכים אוניברסליים, להגדה המקורית). מי שרוצה למלמל לעצמו או לעצמה את הטקסט המקורי – יכול/ה. אבל זה לא הבונטון סביב שולחן הסדר, שבשנים בהם אני לא מצליחה להתחמק לאיזה יעד אטרקטיבי של נופש בישראל או מחוצה לה – נערך בביתי.
השנה, יתארחו כשלושים איש ואישה, ביניהם משפחה גרמנית, אורחת צעירה מחילופי נוער, וריבוא אושפיזין (כן, אני יודעת שזה מחג אחר) בסוכת השלום הפסחית שלי. יהיו על השולחן מרק צח צמחוני שתכין הבת הצמחונית שלי, עם קניידלעך מסורתיים שתכין אמי בת ה-92. מנת פתיחה המייצגת בעיני את שרשרת הדורות, ואת החיבור העמוק של כולנו הן למסורת והן לגמישות העצומה הנתונה בידי כל אחת ואחד מאתנו, לשנותה עם הזמן. עוד יהיו על השולחן שלל מיני מטעמים לכל ההעדפות: טבעוני, צמחוני ובשרי. יהיה טעים, יהיה נעים, ובעיקר – אני מקווה להעביר מסר של סולידריות, שלום ואחווה.
לא כל ארבעת האחים יהיו כאן: הרשע יישאר בקואליציה בכנסת, התם יתקבל באהבה (כל עוד הוא אכן תם ולא מיתמם), החכם יידרש לפנות מקומו לאישה חכמה למען ערכי הייצוג המגדרי והשוויון, וזה שאינו יודע לשאול יקבל כמה תשובות – בין אם חביבות עליו ובין אם לא.
שני המוטיבים החשובים בעיני בחג האביב, שהוא חג הנחגג בכל הדתות והתרבויות במתכונות שונות, הם הצמיחה והאפשרויות שהיא מביאה אתה. או ליתר דיוק – הפירות שהיא מניבה. אין לנו אלא לעשות את הדבר הפשוט מכל: להושיט יד ולקטוף אותם. עברו חלפו להם הגשם ונשירת העלים והקור, וכעת יש כאן הזדמנות גדולה למשהו חדש. זו בעיקר משמעותו של חג האביב בעיני. בימים עברו נחשב האביב לתחילתה של שנה, לזמן בו מייצרת האדמה את ההזדמנות לשפע חדש. לעצמי אני מאחלת, לדעת לזהות את ההזדמנות הזו ולעשות בה שימוש טוב ומיטיב.
ואי אפשר בלי לדבר קצת על פוליטיקה כוחנית, שהיא המאפיין העיקרי של הממסדים הדתיים במדינת ישראל, הבאים לידי ביטוי מובהק בחג הפסח. כפיית הכשרות הגורפת, איסור הכנסת מזון לבתי חולים תוך פגיעה אנושה בזכויות הפרט וזכויות האדם של חולים ברגעי החולשה והקושי הגדולים ביותר שלהם, שלא לדבר על פגיעה לא מידתית בחולים ומשפחותיהם שאינם יהודים, הסירוב העיקש של הרבנות הראשית לכל הסדר שיאפשר לדתיים ולא דתיים מרחב חיים על פי אמונותיהם – כל אלו, הם צידה המכוער של הדת היהודית, כפי שמהרסיה, כלומר אלו שמתיימרים לייצג אותה ואת אלוהיה – גורמים לה להיות. ביום בו יהיה פחות דחוף לנציגי הדת עלי אדמות לכפות עלי ועל שכמותי את אמונתם על ידי שלילת זכויות יסוד כמו חופש תנועה, חופש מדת או מזון, אני מניחה שיהיה פחות דחוף לי ולשכמותי להתנער מכל סממן דתי בהלכות החג. מעציב בעיני, שרבני ישראל והרבנות הראשית, משחקים תפקיד מרכזי כל כך בהרחקת יהודים ויהודיות מהדת היהודית. כי זה מה שהם עושים, בעצם. ולא שזה מצליח להם: העלייה התלולה משנה לשנה של מי שיוצאים בשאלה מכל זרמי בדת, מבטאת את כישלון הקונספציה של חיבור דת ומדינה ושל הכפייה הדתית. האובססיה הכפייתית הזו של כפיית השבת, הכשרות, השתקת התחבורה הציבורית וכשרות הפסח, מעוורת את מי שמפעילים אותה עד כדי שהם לא מזהים את המחיר שהם עצמם משלמים עליה.
כאן המקום לחזור לאביב ולצמיחתה של ההזדמנות: אחרי האביב יבוא הקיץ, החום והיובש, שיסתיימו בעונת הגשמים, אחריה יגיע שוב האביב. מי ייתן ועד לאביב הבא, ניקח כולנו את ההזדמנות לשנות את המציאות הזו, ואיש ואישה באמונתם יחיו.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
