1. במיוחד בשבוע בו עולות אמירות מזעזעות מלב ליבה של הציונות הדתית, ממכינת עלי, המצדדות לכאורה בדרכו של היטלר, חשוב שנזכור ונדע לזהות את הרוע. ואסור לנו לשתוק, כי השתיקה היא שמאפשרת אותו.
2. זה הזמן הזה בשנה, בו אני מזכירה לכולנו שבתוך הטרוף המזוויע של השואה, היו גם 1,500 חיילים ארץ ישראלים שיצאו להילחם בנאצים, בחיל החפרים והלוגיסטיקה (מספרי הגדודים בחיל הנדסה היום הם עדיין מספרי גדודי החפרים – 601, 603, 605). ב- 29.4.1941, נפלו בשבי בקרב בקלמטה שביוון ושרדו ארבע שנים קשות בתנאים של מחנה ריכוז.
עדותו של אבי נלקחה ממנו על ידי משרד הביטחון בשלהי שנות החמישים. עד להקמת פורום משפחות פדויי השבי, נמחקה גבורתם והקרבתם מההיסטוריה של מדינת ישראל. מספרם הגבוה, ביחס לאוכלוסייה, הוא כאילו נפלו חלילה כ-23 אלף חיילים היום בשבי – לא היה רחוב ביישוב דאז שלא היה בו לוחם שבוי. יצאו מכאן צברים חסונים וחזרו ניצולים, שלא תאמו לאתוס “היהודי החדש”. הנה חלקים נבחרים מתוך העדות:
“בתאריך 29.4.1941, בקלמטה (יוון) נפלתי בשבי הגרמני יחד עם עוד כ-1,500 יהודים מפלשתינה. הובאנו לקורינתוס, שם חיינו כחודשיים בשדה פתוח, ללא כל הגנה ממזג האוויר. סבלנו מחוסר הניקיון הניכר שפשה בכולנו. טיפות בודדות של מים לשתייה היו כרוכות בסיכון רב. חיינו תחת לחצם האיום של השומרים האלימים, שהיו יורים עלינו. פעם כשהיינו חמישה, שניים מאתנו נפצעו ומתו, ולאחר היה צריך לכרות את כל האצבעות, וכל זה, רק כי היינו צמאים. אז הגיעה הצעדה בה היינו צריכים לגמוע כ-40 ק״מ בכמה שעות, ללא מים, קיבלנו חתיכה של דג מלוח מוקדם בבוקר, כמעט דעכנו לגמרי. בסלוניקי היה עוד יותר גרוע, לא היה מה לאכול, והיו חברים שצדו חתולים.
“הטרנספורט לגרמניה נמשך שבוע. מעט האוכל שהיה לנו, אנשים מורעבים למוות, נאכל כבר בשעות הראשונות. נלקחנו לעבודת פרך של סלילת דרכים. אכלנו עלים. כשבועיים נשארנו שם, ואז הובלנו ללאמסדורף בשלזיה, סטאלאג B8 כמשלוח בקרונות הבקר המלוכלכים. סבל גדול. ננעלנו בקפידה, ולא נראה שישנה כלל אפשרות להימלט.
“נחלקנו לצוותי עבודה. אני נשארתי בצוות עבודה יהודי מיוחד. תחילה עבדתי באהרנפורסט ב״תעלת היטלר״ שישה חודשים בערך. צעדנו כל יום 14 ק״מ לכל כיוון. חטבתי עצים 12 שעות בחוץ ללא הפסקה. כאשר לא עמדנו בתפוקה, לא הורשינו לעזוב את השטח. בערך 3 שנים היינו צריכים לצאת החוצה לעבודה ב-30 מעלות מתחת לאפס, הביגוד שלנו לא התאים, ולא קיבלנו מהגרמנים. רק כאשר הגיעו חבילות הצלב האדום, השתפר הביגוד שלנו. שנתיים היינו ללא חימום בצריפים.
“פעם אחת, כשהייתי צריך לסחוב עצים בקרח, החלקתי ונשברה לי צלע. נחבשתי, וכבר לאחר יומיים הייתי צריך לחזור לעבודת הפרך. ישנו 12 אנשים בחדר קטן ביותר.
“בתחילת פברואר 1945 יצאנו לצעדה, 30-40 ק״מ ביום. אם מי מאתנו ניסה ״לפלח״ תפוח אדמה או להרים אגוז בזמן הצעידה, נענשנו בשינה בחוץ. אנחנו היהודים ישנו רטובים לחלוטין, כי ירד גשם וגם שלג. הצטננתי באורח קשה, ונחלשתי כל כך מהרעב והחיים תחת הזנחה, שלא יכולתי להמשיך. השומרים קיללו ואמרו שמי שלא ימשיך ללכת, יירו בו. נשאתי את עצמי עוד כמה קילומטרים, עד כ-30 ק״מ לפני קסל, שם, חצי מת, חצי חי, התמוטטתי. מישהו יעץ לי, שמעתה והלאה אציג את עצמי כסקוטי, שכן כיהודי יירו בי אנשי ה-SS. למרבה המזל, הגיעו האמריקאים לפניהם, ומצאו אותי באסם. הובאתי לבית חולים בסאות׳פורט (אנגליה) ושם הייתי צריך להישאר ארבעה חודשים – כל כך אומלל היה מצבי. שקלתי רק 37 ק״ג בגובה 1.68 מ׳. הוטסתי לאנגליה. היו לי מים (נוזל) בריאה. על החתום: בנימין בית הלחמי, מספר הזיהוי בשבי הגרמני 4423 KVIII A".
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
