1. מאוד משמח אותי לראות שאט אט מתרחבים המעגלים שרואים במדורות ל”ג בעומר טומאה. אין בהן דבר וחצי דבר חוץ מזיהום אוויר, נזק בריאותי לכולם ובמיוחד למי שבריאותם חלשה ממילא, סכנת פציעות וכוויות, הזדמנות פז לפסיכופתים בכל רחבי הארץ ובכל קשת הגילאים להשליך חתלתולים חיים לאש, ועוד לא מעט טומאות.
התהליך שעברה החברה הישראלית בעשור האחרון לגבי מנהג המדורות המגונה הזה, הוא תהליך מבורך. שאפו גדול גם לרשויות ולמשרדי הממשלה המנהלים קמפיינים של הסברה בנושא ומשקיעים לא מעט תקציבי פרסום במניעת הנזק. זה לא תמיד היה ככה. לפני 12-11 שנה, כשהבת הקטנה שלי הייתה בכיתה א’, הציעה מורה מצוינת אחת להימנע ממדורה. אני לא יכולה לתאר לכם/ן מה היה גודל הזעזוע ומה ממדי הבריונות שהיא ספגה מההורים, שהגדירו אותה כ”עוכרת המסורת היהודית”.
הורים בורים, יש לומר, כי מדורות ל”ג בעומר הן מנהג שהתפתח לאחר תחילת ההתיישבות בארץ ישראל, ולא היה קיים מעולם קודם לכן במסורת היהודית. ודאי שאין בה שום דבר דתי. מנהג ישראלי חילוני, שהטמיעו מי שהיום נחשבים בבון-טון הפופולרי לשיקוץ: העולים הציונים האפיקורסים בעליות הראשונות ממזרח אירופה, ראשוני המתיישבים, שנשבו באתוס האקזוטי של בן ערב הדוהר על סוסתו עם כאפייה מתנפנפת ועוצר להדליק לעצמו מדורה לקפה. אותם עולים התברכו בהשכלה כללית ממנה למדו שבימי בר כוכבא היו מסמנים בין הר להר את סימני המלחמה בהדלקת מדורות (כמו האינדיאנים באמריקה), ושבספר הזהר רשום שיש להרבות באור. ככה, עשו סלט וגזרו עלינו נזק סביבתי ובריאותי לדורות.
כשסיפרתי את זה אז להורים המתלהמים, חטפתי מהם גם. אז חטפתי. המציאות המתגבשת היא שבתוך כמה שנים אסור יהיה להדליק מדורות בכלל, בשום מקום ובשום מצב, פשוט כי המדינה מבינה, שמחיר הטפשת הקולקטיבית הזו של מסורת מפוברקת – רב מדי. בכסף, במשאבי טבע, בחיי אדם. גם לו היתה זו מצווה (וזו ממש לא) – הרי שמצווה אינה נקנית בעבירה.
2. ביי ביי מערכת החינוך. בימים האחרונים אני מתעוררת בבקרים עם תחושת קלילות כזו, כמו איזה עול שנשר לי מהכתפיים. תחושה שמזכירה לי את היום הראשון בחופש הגדול בעשורים האחרונים שלי כאמא. פגשנו לא מעט מורות (וקצת מורים) מצוינות/ים בשנים הללו. דוגמה ומופת.
אבל המערכת, הו, המערכת. כמו סד עינויים של האינקוויזיציה דאז, מערכת שמתעקשת להאריך או לקצר את כל בני ובנות האדם לממדיה (הלא מרשימים בעליל). כמה התמודדויות נגזרות מזה, אין לתאר. אז נכון, שדעתי על האלטרנטיבות לא יותר טובה. הכי נמוך בשרשרת המזון של ההשכלה והחינוך, לטעמי, הוא החינוך הביתי. מעליו יושבות כל מיני אלטרנטיבות, ורק למעלה למעלה – מערכת החינוך. אבל תחשבו על זה – אם היא הכי גבוהה, איפה כל השאר?
מצבנו כחברה וכאומה נמדד בשלושה מדדים עיקריים: חינוך, השכלה ושוויון. מערכת החינוך הביורוקרטית, הטכנוקרטית, הכנועה לריבון והמתנשאת על נתיניו, היא אביוז של שלושתם. אם לחזור למורות ולמורים המצוינים שפגשנו לאורך הדרך, הרי שרק בזכותם/ן המערכת הזו עדיין שורדת, ואנחנו עדיין בשרידות סבירה. הם/ן מצליחות/ים להיות כאלו למרות המערכת, לא בזכותה. זה ה-מקום לומר להם/ן תודה, מעומק הלב. תמשיכו בעבודה המצוינת שלכם/ן, בתקווה לימים טובים יותר, בה אתם/ן תהיו העיקר – והמערכת תהפוך לטפל.
ואני? סיימתי להכין סנדוויצ’ים לבית ספר, או טו טו מתחילה לארוז חבילות לצבא. חיים חדשים.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
