מאחר ועבר עלינו שבוע עמוס אירועים, הן במישור האישי והן במישור הציבורי, עלה בדעתי פשוט לעבור על חלקם, אחד אחד.
1. שבעים שנה לברטוב. השבוע התקיים כנס מחזורים ויומולדת 70 של בית ספר ברטוב ברעננה (שנקרא ממלכתי ב’ – בראשיתו). 11 שנה הבאתי לשם ילדים בבוקר ואספתי בצהריים והגעתי לימי הורים ואסיפות הורים ומסיבות וטקסים. שנתיים כיהנתי כסגנית יו”ר הנהגת ההורים וחמש שנים כיו”ר ההנהגה. כל המשפחה חוותה שם חוויה מכוננת, בין השאר בזכות המנהלת איה פרישקולניק האחת והיחידה (היום – סגנית ראש עיריית הרצליה), שגרמה לנו לא להבין למה הציבור הרחב מתלונן על החינוך בישראל. רק כשיצאנו משם לחטיבות, הבנו עד הסוף באיזו בועה ייחודית חיינו.
החלטנו להגיע בעבור דבר אחד גדול וחשוב: לומר תודה! לאיה, למנהלת הנוכחית סיגל כהן לויטס, לצוות המורות המופלא, למזכירות המסורות, לאבות הבית הנהדרים, להורים (חלק ההנהגה היום והעומדות בראשה – היו הורים משקיעים ומדהימים בהנהגה “שלי”), לכל הקהילה המדהימה הזו שנקראת ברטוב, שמאששת את הפתגם: “צריך כפר שלם כדי לגדל ילד”. תודה שהייתם הכפר והקהילה החינוכית שלנו ושהענקתם לילדינו תשתית שלא תסולא בפז.
2. פרסי אקו”ם לגברים בלבד. איך אנחנו יודעים ויודעות שהתרבות בצעדה נמרצת לאחור? כשארגונים כמו אקו”ם (אגודת קומפוזיטורים, ומחברים ומו”לים, או בכינוייה העממי – אגודת היוצרים בתחום המוזיקה) מעזים להשתין מהמקפצה על מחצית מהאוכלוסייה ולהעניק את הפרסים הגדולים שלה לגברים בלבד. שוביניזם אולד סקול באיצטלה ליברלית ואמנותית, נו. בתגובה לכתבה של איתי שטרן בהארץ (שם גם צוטט פוסט שלי בנושא, שנפתח במילים “משהו עקום באקו”ם” ומסתיים בציפייה ממקבלי הפרס לסרב לקבלו, שכן על טהרת המין – הוא אות קלון), ענו ש”יש פחות יוצרות”. וואו, ממש מפתיע. הפילו אותי מהכיסא עם הבחירה הלא יצירתית בעליל, בתירוץ הכי נדוש ונאלח של דורות של פטריארכים נאורים. בינינו, זה מבאס ברמות, כשמתגלה בפניך פתאום שהמלך הוא עירום ומפחד פחד מוות, עד רעד עז באשכיו, מהמלכה.
3. בחירות או לא להיות. למה אני לא משתתפת בחגיגת התרחישים בנושא הבחירות והרכבת הממשלה? כי אני לא חוששת שימכרו אותנו. פשוט כי כבר מכרו אותנו. ואין טעם לפחד ממשהו שכבר קרה. ללא קשר לתוצאות השבוע הזה, חשוב לזכור שזה הזמן לרדת מתחת לרדאר ולעשות לביתנו. כי שום מעורבות פוליטית שלנו בימים אלו לא תזרז את בוא הגאולה. אפשר להישאר ערנים/ות כדי להחליט מתי לחזור למעורבות, אבל אין טעם בטווח הקצר להתאמץ יותר מדי. אז תעבדו, תהיו עם המשפחות, תעשו כסף, תנו לעסקנים והעסקניות להמשיך לבחוש אותנו בלי סוכר, וחכו לימים טובים יותר.
4. ולמי שכן ממשיכים לשאת את נס התקווה. ה-אירוע של השבוע הוא לא ההפגנה במוצ”ש שעבר בתל אביב, שלטעמי הייתה מיותרת, לא יותר מטפיחה עצמית על השכם, של ציבור שלא עושה שום דבר חוץ מלצאת להפגנות ולטפוח לעצמו על השכם. ה-אירוע הוא בשביתה הגדולה של יום חמישי. גם אם לא הגיעה לממדי ענק, חשוב לזכור שמי שארגנו אותה הם צעירות וצעירים שיהיו כאן מנהיגי ומנהיגות המחר. חפשו “שובתים למען הדמוקרטיה” בגוגל, קראו קצת על הא/נשים הללו, כי מתישהו בעתיד רבים מאתנו נצביע להם בבחירות (“אם עוד תהיינה בחירות”, אמרה הפסימיסטית).
5. שבוע הגאווה. הצל”ש שלי יחולק השבוע לשלושה: תלמידי ותלמידות תיכון מטרו ברעננה, שהחליטו לארגן מצעד גאווה בעיר על אפן וחמתן של הסיעות הדתיות בעיר, שרושפות שנאה נגד כל מה שהוא לא גבר יהודי דתי לבן, ועל אפו וחמתו של רב העיר, זה שמייחס אסונות לאומיים ל(איך לא)נשים וחילונים. שאפו לתלמידי/ות מטרו – מכם/ן תצא תורה.
ראש העיר חיים ברוידא, שהעלה לפייסבוק תמונה עם בנו שיצא מהארון, והבהיר שכפי שהוא מגיע לבר מצוות בבתי כנסת – הוא יגיע למצעד, כי הוא ראש העיר של כולם.
לפעילי הלהט”ב בירושלים שתלו דגלי גאווה על הרבנות הראשית ומוסדות דתיים.
שבוע גאווה שמח לכולכם/ן.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
תגובות