אין מאבק שחרור מנומס | הטור של חנה בית הלחמי

הפיד שלי מוצף בימים האחרונים בטיפוסים וטיפוסיות מלאים בעצמם/ן, שיש להם מה לומר על "שאט הנפש" שהם חשים/ות מכל "האלימות של יוצאי אתיופיה". אז יש שלי מה לומר לא/נשים האלה: תנוחו. בואו נמסגר מחדש את הנושא.

נשים שיוצאות נגד ההפגנות הללו, יכולות לכתוב את דעתן, להצביע בבחירות, להחזיק חשבון בנק, לרכוש השכלה, להתחתן ולהתגרש כרצונן, לצאת לבד מהבית ועוד מיני פעולות יומיומיות שנראות להן היום טבעיות – אך ורק בזכות נשים בשלהי המאה ה- 19 וראשית המאה – 20 שקשרו את עצמן לפסי רכבת, פוצצו בנקים ומוסדות דת וציבור על יושביהם, ניפצו חלונות ראווה, שבתו רעב וסתמו צירי תנועה בהפגנות אלימות. התופרות בניו יורק שטפו את הרחובות בהפגנה אלימה ב-8 במרץ 1859 ושוב באותו יום ב-1909. כשאתן יוצאות היום לחופשת לידה או מקבלות חופשת מחלה, תגידו תודה יפה ל"אלימות" שלהן. גם אז, היו נשים וגברים פריבילגים שנהנו ממנעמי הפטריארכיה והסדר הדכאני הישן, שצקצקו ואמרו: אנחנו תומכים במאבק, אבל לא ככה". אז בדיוק ככה קורות מהפיכות. בדיוק ככה.

מזרחיות ומזרחים שמצקצקים מהמיקום הפריבילגי הנוכחי שלהם, שכחו את מהומות ואדי סאליב, הפגנות הפנתרים ופרשת עוזי משולם – כל מחאה והישגיה. אפילו קראתי את המשפט המדהים בבורותו ההיסטורית: "גם אותנו דיכאו ולא הגבנו בכזו אלימות". ובכן, אתם יכולים להרשות לעצמכם לצקצק בנוחות, בזכות ההפגנות האלימות שנערכו בכל רחבי הארץ, ופרצו בדיוק לפני שישים שנה, ביולי. כי מלחמות פורצות בקיץ. גולדה אמרה על הפנתרים ש"הם לא נחמדים" ואשכול טען שיידוי האבנים בוואדי סאליב על ידי יוצאי צפון אפריקה זה "נוהג מארץ מוצאם". איפה מורשת גולדה ואשכול היום בעניין הזה? בפח הזבל של ההיסטוריה, יחד עם אלו שאסרו, הרעיבו והיכו את הסופרג'יסטיות.

לאשכנזים, לליברלים המצקצקים/ות ולכל השאר, אני רוצה להזכיר את המהפיכה הצרפתית. אתם/ן מי שאתם/ן (ולא אריסים של בעל האדמות, למרות שהחלפתם אותו יפה בבעלי התאגידים הגלובליים), בזכות אלו שכרתו ראשים. תגידו להם תודה יפה.

באחד ממכתביו מהכלא, כתב מרטין לותר קינג בשנת 1963: "החופש לעולם אינו ניתן מרצונו הטוב של המדכא, עליו להיתבע על ידי המדוכא". השחקן השחור ותכול העיניים מהאנטומיה של גריי, ג'סי וויליאמס, אמר פעם: "אם יש לכם ביקורת על המאבק שלנו, כדאי מאוד שיהיה לכם עבר מרשים של ביקורת על הדיכוי שלנו". זה נכון לכל מאבק, ואין מאבק שחרור מנומס כי אין שום ג'נטלמן מדכא שפותח למדוכאיו בנימוס את הדלת. לפרוץ אותה, זו לא ה-אלימות – זה המאבק באלימות. במדינה בה המשטרה עצמה משחררת סטטיסטיקה לפיה כ-90% ממעצרי נוער יוצא אתיופיה נובעים מ"שיטור יתר", שזה מונח מכובס לתופעה לפיה שוטרים באים לעצור את מי שלא עשו כלום – אך ורק בשל צבע עורם, לא יכולה כנראה להיות מחאה מנומסת נגד הגזענות הזו. מי שזה לא מוצא חן בעיניו או בעיניה – שיישארו בבית עד יעבור זעם. ולעילאיים והמתנשאים שאומרים ש"יוצאי אתיופיה אבדו אותי בהפגנה האלימה": אי אפשר לאבד את מה שלא היה. אתם ממש בבחינת הפתגם הארמי-תלמודי "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" (משל לאדם המתפאר במיעוט המכמיר של החכמה שבראשו).

כל אלו שמתבכיינים בצדקנות בלתי נסבלת על כך שהתייבשו שעתיים, שלוש וארבע שעות באוטו בחסימת הכבישים: זה לא נעים, נכון. אבל זה זמני. ההורים של כל הנערים שהוכו, נורו למוות, נעצרו, הוסללו לחיי פשע ולשולי החברה – נמצאים ונמצאות בלופ הזה לשארית חייהם/ן. קצת פרופורציות. אז איחרתם לחתונה והייתם קצת רעבים. ביג דיל.

מי שכל כך חשוב להם שלא תהיינה הפגנות אלימות של יוצאי אתיופיה או של כל קבוצה מודרת, מדוכאת ומופלית אחרת – שיתחילו להזיז את עצמם וינקטו עמדה סולידרית נגד הדיכוי במשך כל הזמן. לא רק במבנה התחבירי המניפולטיבי בעת ההפגנות, של "אני תומכ/ת במאבק, אבל…".

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים