אתן שטוענות ש"אני לא מגדירה את עצמי פמיניסטית כי אני לא מאמינה בהגדרות" – אליכן אני מכוונת את השיעור השני שלי בפמיניזם לציבור הרחב. אליכן ואל סביבתכן הנשית והגברית.
תודעה פמיניסטית לא קונים במכולת. היא מתפתחת. אחד מהאלמנטים החשובים בתודעה הזו היא ההגדרה העצמית. היא שעושה את ההבדל בין להיות "שפחת הפטריארכיה" לבין להיות אישה שחותרת חתירה מעשית לעולם טוב יותר עבור עצמה ואחרות/ים, מציבה סולידריות נשית גבוה בסרגל הערכים שלה ומשמשת מודל שמרחיב את מעגל המושפעות והמושפעים.
על פי מודל התפתחות התודעה הפמיניסטית של החוקרות דאונינג וראש, יש חמישה שלבים שניתן מן הסתם להחיל אותם גם על כל תודעה חברתית והומניסטית אחרת.
השלב הראשון הוא שלב הקבלה הפסיבית. הוא מאופיין בקבלה של התפקידים המסורתיים ואמונה בכך שתפקידים אלה הם "טבעיים", חיוביים ומתאימים לכולם. זה מה שעומד בבסיס הטענה, למשל, על מקומה "הטבעי" של האישה. וגם ההכרה בכך שלגברים יש עליונות ויתרון על נשים בתחומי החיים השונים (או, אם נשאיל לתחומי תודעה אחרים: אשכנזים על מזרחים, יהודים על ערבים וכיו"ב) ויש להעדיפם בתחומים אלו. ראו למשל תוצאות מחקרים המראים שרוב האנשים יסמנו את מקצוע הרפואה או הניהול כגברי וטיפול בילדים כנשי.
השלב השני הוא שלב הגילוי, המתרחש בדרך כלל לאחר מספר משברים (גירושין, פגיעה מינית, אפליה בעבודה). אלו מביאים לשאלת שאלות אודות התפקידים המסורתיים. השלב הזה מאופיין בתחושת כעס כלפי ה"הגמון" (גבר/אשכנזי/יהודי) ובתפיסת עולם בינארית, שמאפשרת רק לנו להיות הטובים, ומתייגת את נציגי ההגמוניה כ"רעים". השלב הזה מתאפיין בסוג של כעס, שהבעתו מזכה את בעליה בתיוג שלילי שגוי מהיסוד של "שונא/ת" – "שונאת גברים", למשל (טענת סרק שטחית שנטענת כלפי נשים פמיניסטיות).
נשים בשלב זה יכולות לחוש גם כעס ואשמה על עצמן כשהן מגלות שפעלו על פי מסרים שחונכו אליהם ותרמו בעבר לדיכוי של עצמן. שלב הכעס הוא שלב קריטי וחשוב בשינוי חברתי, מניע לפעולה. שם נוצר אקטיביזם. הוא גם שלב חשוב בהתפתחות פמיניזם רדיקלי, שבניגוד גמור לסטריאוטיפ שדבק בו – הוא אינו "קיצוני" כי אם "שורשי" – חותר לשינוי המבנה החברתי ויחסי הכוחות הבלתי שווים בין נשים לגברים, ולכן מאיים על מי שחוששים אינטואיטיבית מאבדן זכויות היתר החברתיות שלהם ומנסים למנוע שינוי באמצעות דה-לגיטימציה אישיותית למחוללות השינוי: "זועמות", "קיצוניות", "הורסות לנשים" ועוד.
השלב השלישי הוא שלב העמקתה של התודעה הפמיניסטית, המאופיין בתחושה של קשר אמוציונלי לקבוצת השווים: בשלב זה נוצרת התאגדות, ארגונים וסולידריות בתוך הקבוצה, מה שמאפשר לדבר על הכוח המשותף, לייצר נרטיבים חדשים ומועצמים של הקבוצה המופלית ולהתחזק בעזרתם. בשלב זה מתקיימת התקשרות ושותפות זהירה עם ה"הגמון" ומתפתחת תפיסת עולם יותר יחסית, פחות "הם" מול "אנחנו".
השלב הרביעי הוא השלב הסינרגטי, החיבור. מתפתחת זהות פמיניסטית עצמאית מבחירה, שאינה תלויה רק בהתנהגות גברית הדורשת תגובה פמיניסטית. תפיסת העולם נעשית גמישה ומורכבת יותר. למשל: האישה מבינה שלא הכל הוא תולדה של דיכוי, הסקסיזם אינו הסיבה הבלעדית לכל הבעיות האישיות והחברתיות שלה, היא מסוגלת לראות גברים באופן אינדיבידואלי: הוא גם אדם מורכב וגם מייצג גבריות, גם מדכא וגם שותף למאבק בדיכוי, גם מקרבן וגם קרבן וכולי.
השלב החמישי, בו כבר מוטמעת התודעה המורכבת, מתאפיין במחויבות אקטיבית עמוקה לשינוי חברתי והבנה שהקבוצה ההגמונית מורכבת אף היא מאנשים שונים.
כשאתן נתקלות במתקפה על סולידריות נשים או כשאתם שותפים למתקפה כזו, זכרו שהסיבה לקיומה היא מגננה עמוקה מפני ההתפתחות הבלתי נמנעת הזו של תודעה פמיניסטית, שככל שהיא עולה במעלה השלבים – מקדמת עולם חדש בו הפריבילגיות השקופות של תיעדוף חברתי לא תישארנה רק בידי בעליהן המקוריים בחברה הפטריארכלית המסורתית. זה מאוד אנושי, לתקוף את מי שמובילות אתכם אל הבלתי נודע. רק שתאמינו לי, כולנו נרוויח מזה – גם גברים וגם נשים. אז נסו להירגע, לזכור שרק נשים יכולות לחוות איך זה להיות אישה בעולם של גברים, לגייס קצת סובלנות וקצת ענווה כדי לא לעוץ לנו עצות איך אנחנו "הורסות לנשים עם הפמיניזם הזה שלנו". בזכותו, החיים של כולם עשירים ומורכבים ונפלאים יותר.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
