בחום יולי אוגוסט החלטתי לרענן טיפה את האווירה ולקחת חצי הפסקה מסדרת השעורים בפמיניזם. היינו – היום תקראו כאן רק חצי שעור. היום נדבר על בחירות, ואי אפשר לדון בבחירות מבלי להגיע בסופו של דבר גם ל…פמיניזם.
למשל, "קבוצת המומחים לשלום ובטחון" הפיצה השבוע הזמנה ל"כינוס בכירי הרשימות לכנסת בנושאי הביטחון הלאומי". עד כאן ציטוט מדויק מלשון ההזמנה. הדוברות בכנס החשוב הזה, הן הגב' וראשת הממשלה לשעבר אהוד ברק, שרת החינוך לשעבר הרבה רפי פרץ, חברת הכנסת עופר שלח, חברת הכנסת ומפקדת סיירת מטכ"ל לשעבר עמר בר-לב, חברת הכנסת אלי אבידר (ידעתן שיש כזו?), האלופה במיל' וסגנית הרמטכ"לית לשעבר יאיר גולן ומנחת האירוע – אל"מ וסגנית ראש המל"ל לשעבר איתמר יער. אני ממש משתאה על קבוצת המומחים הזו לשלום ובטחון, שלא טרחה להוסיף אף גבר לכינוס חשוב כל כך. מה נסגר איתם? מה, גברים לא מבינים לדעתם בשלום ובטחון? מה זו ההקטנה ואפליית הגברים המטורפת הזו? הפעם הגזימו, בחיי.
שימו לב שבכחול לבן יש אלופה אמיתית במיל' (אורנה ברביבאי), במפלגת הימין המאוחדת החדשה יש ראשת מפלגה (איילת שקד), במחנה הדמוקרטי יש מספר שתיים שיש לה עמדה סדורה גם בעניינים ביטחוניים (סתיו שפיר) ובעבודה-גשר יש את מרב מיכאלי, שעמדותיה בנושא שלום ובטחון הולכות לפניה. האישיו כאן הוא משחק של גברים למען מועדון הגברים, זה שמכונה בתאוריה הפמיניסטית The Old Boys Club, על שם מועדוני הגברים-בלבד הבריטיים, שנשים מנועות מלהיכנס אליהם, שם נסגרות עסקאות לשימור הכוח, הכסף וההשפעה בידיים גבריות (יש שיאמרו – גברים לבנים עשירים ו/או פריבילגים, מה שדי מסתדר עם רשימת המשתתפים בכנס). היום, המועדונים לא מורשים בדרך כלל למנוע כניסתן של נשים, אבל הם מתקיימים בצורות ואופנים שונים. בהזמנה, נחשפת "טעות סופר" קטנה ומצחיקה, כשהם קוראים למחנה הדמוקרטי – "החזית הדמוקרטית". לי זה הזכיר קצת את השם "החזית לשחרור פלסטין". שפה משקפת תודעה – והתודעה היא של שימור הבטחוניזם התרבותי ככלי להנצחת יחסי כוחות מגדריים.
ועוד על לשון אישה: שיתפתי השבוע פוסט של חבר פייסבוק בשם שמואל מרחב, שמציע לגברים תרגיל קטן לזמן מוגבל: במקום לפנות לקהל מעורב בלשון זכר, לפנות בלשון אישה. אין לכן מושג כמה התנגדות עלתה בתגובות. למה, מה קרה? כשקוראים לנו בלשון זכר, זה בסדר? כנראה שכן. כפי שאמר לי לפני שנים ילד בחטיבת ביניים שהוזמנתי אליה לשיחה על מגדר: "אבל אתן רגילות". נכון, אנחנו רגילות, אולם תוצאתה של הדרה מהשפה היא הדרה מהחיים עצמם. שפה מעצבת תודעה, תודעה מנסחת מחשבה, מחשבה יוצרת מציאות. יש מעט מאוד גברים שהגיעו למקום של ענווה אמיתית מול עצמם וגבריותם, נטולת היבריס מגדרי, ומסוגלים לומר: "אנחנו הגברים, באמת לא מבינים ולא מסוגלים להבין איך זה מרגיש מנקודת מבטה של אישה, והגיע הזמן שנרגיש ושנבין".
ואי אפשר בלי הבהרה קטנה על פסיקת בג"צ השבוע בנושא ההפרדה המגדרית באירוע ציבורי הממומן על ידי הרשות ותושביה בעפולה: הלגיטימציה שכל מחיצה במרחב הציבורי נותנת להעמקת הכפייה הדתית, מסוכנת. הנושא הוא לא גברים חרדים, ולא נשים חרדיות. הנושא הוא גם לא פמיניזם, אלא חוק, כולל חקיקת יסוד, ובכלל זה חופש תנועה, חופש עיסוק, אחיזה שווה במרחב הציבורי, הזכות לניראות וזכויות אדם. חקיקות שנשפך בעבר דם כדי להשיג. כל כפיית מחיצה על ידי רשות ציבורית משנה את הסטטוס קוו ומייצרת נורמה, שהיא לחלוטין לא נורמלית במדינה המכבדת את נשותיה ואזרחיה. יש הרבה פתרונות לציבור החפץ בהפרדה, כולל מתחמים פרטיים ומתחם בתוך מתחם. אף אחד מהם לא יכול להוות מגבלה לחופש התנועה של אף אישה שאינה חפצה בכך, במרחב הציבורי. מדובר במדרון חלקלק שמתחיל מאוטובוסים בהפרדה, תחנות אוטובוס בהפרדה, הפרדה באקדמיה, איסור שירת נשים, וממשיך להפרדה במרחב המוניציפלי. מי שהיושרה כטוטפות בין עיניה – אסור לה (ולו) להסכים לכך ללא קשר למידת דתיותה.
לסיכום: הגעתו בדואר השבוע של הפתק לבוחרת (ברור שרשום שם רק "בוחר", נו), הזכירה לי שעוד לא הזכרתי לכן את מה שמזכירה תמיד טרם בחירות: אל תצביעו למי שלא עומדים ברף הייצוג של 50 אחוז נשים בעשירייה הראשונה.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
