גם למי שאינם/ן מאמינות/ים דגולים, הסמליות של ראש השנה "מדברת" אליהם/ן. זהו מועד קלאסי של סיכומים, של הבטחות ושל הזדמנות להתחלות חדשות. מועד סמלי שמפיח תקווה לעתיד טוב יותר, כמו גם לשימורו של הטוב הקיים. הבחירה לכתוב על כל אלו כבר עכשיו, מספר שבועות לפני המועד הקובע, מאפשרת לכולנו זמן להתכונן.
השנה האחרונה הייתה עבורי שנה של שינוי פרספקטיבה. בכל המובנים: אישית, מקצועית, כלכלית, פוליטית ומשפחתית. לא אכנס לסיכומים, רק להמלצות: מה יהפוך את השנה הבאה לטובה יותר? על מה כדאי לתת את הדגש? הבסיס לשביעות הרצון שלנו יושב על משולש ובו שלושה מרכיבים: כסף, כבוד ועניין. זהו מודל שפיתחתי כבר לפני שנים ואלפי א/נשים עשו בו מאז שימוש לטובה בתכנון אפקטיבי של חיים טובים יותר. השלב הראשון הוא אבחוני: כמה אני שבעת רצון מכל אחד מהמרכיבים (בדרך כלל בהערכה שבין 1 ל- 10), והשלב השני מגדיר מהו המצב המיטבי עבורי.
הכסף מתנקז בסופו של דבר ללילות רגועים בידיעה שלא יגיע טלפון מהבנק, לשליטה בהכנסות והוצאות, לידיעה מה צופן לנו העתיד מבחינה כלכלית. כל אלו מאפשרים גם להציב יעדים, להקצות כסף לדברים שחשובים לנו ולהיפרד מחסמים תרבותיים ומגדריים הקשורים לכסף. חשוב לזכור, שכל מי שטוענים שכסף הוא "רק אמצעי", לא מתמודדים למעשה עם החסמים הללו. כי כסף הוא לא "רק אמצעי". הוא יעד מהותי שיש להשיגו ולשמרו, הוא ביטוי להכרה של הסביבה המקצועית שלנו בכישורינו (מה שמשיק למרכיב הכבוד), הוא נוגע בבסיס הכי מהותי של תחושת השווי שלנו בעיני עצמינו. אם יש משהו שאני מייחלת לו ומאחלת לו לשנה הזו, הוא שמרכיב הכסף יקבל הערכה כערך, כמשהו שיש לחנך אליו, כמיומנות לחיים שיש לרכוש. בין אם במערכת החינוך, ובין אם בהסברה לעולם המבוגרים.
בהקשר הרחב של הכסף – אחת הטעויות של החברה הצרכנית בה אנו חיות וחיים, היא תחושת הצורך הכוזבת. אני "צריכה" נעליים. אני "צריכה" קפה. אני "צריכה" משהו מתוק. אני "צריכה" אוטו חדש (עם ים של תירוצים למה אין לי באמת ברירה אלא לקנות אותו). אני "צריכה" כל מיני דברים שעולים לי כסף וזמן, ולמעשה – לא באמת "צריכה" אותם, אלא "רוצה" אותם. למה? כי הורגלתי לעמעם את ההבדל בין צורך לרצון. הרצון נשלט במחשבותיי וניתן לעיצוב. תחשבו על זה. תעשו לעצמכם/ן השנה "דיאטת צרכים ורצונות". פעם ביום, תוותרו על משהו שאתם/ן "צריכות/ים". זה עושה פלאים לתודעה האישית, הצרכנית ולחשבון הבנק.
הכבוד נוגע באותה הכרה במי שאנחנו: כבני ובנות אדם (יחס מכבד – וזה כולל יחס מכבד לנשים כבני אדם, סביבה מכבדת ונטולת הטרדות, פירגון ליכולות של האחר/ת וכיו"ב), וכבוד לחיינו, לפרטיות שלנו, לחופש התנועה שלנו (כן, כולל תחבורה בשבת והימנעות מכל הפרדה שהיא במרחב הציבורי), כבוד למאמצים האישיים שלנו בתוך התא המשפחתי, במרחב הקהילתי ובכלל. וקרדיטים – להיות נדיבים במתן קרדיטים לאחרים ולעצמינו. מה ששלנו – שלנו. וכשאני מדברת על כבוד, אני לא מדברת על זה הנוגע לאגו האנושי, אלא באמת להכרה (Acknowledgment) בדברים שחשובים לנו. אל תתבלבלו – כבוד במונחים של אגו וגאווה (ובמיוחד החיבור בין אגו לגבריות פטריארכלית) – אינו כבוד כי אם ביזוי והקטנה.
העניין הוא עניין חברתי, רגשי ואינטלקטואלי. האם מעניין לי? האם אני משתתפת ברצון בפעילויות משפחתיות? זוגיות? חברתיות? מה האיזון בין "הרע ההכרחי" (למשל, סוג מסוים של מפגשים משפחתיים או חברתיים) לבין "הטוב ביותר" (המפגשים שאני ממש רוצה)? האם אני מכבדת את צרכי העניין גם של הסובבים אותי, או סוחבת את סובביי למעשים ואירועים בהם הם חווים סבל ברמות משתנות? אם לא מעניין אותי, מה יגרום לי לעניין רב יותר?
את אותו מודל של כסף, כבוד ועניין, ניתן להפעיל גם על אירועי שיא הצפויים לנו בספטמבר. בעיקר הבחירות לכנסת וארוחת החג. בשני המקרים, נסו לחשוב מה ומי יביאו לכם/ן את שביעות הרצון המיטבית בשלושת הפרמטרים. מי ייטיבו עמנו כלכלית, יראו בנו בני ובנות אדם ויאפשרו לנו לחיות חיים מעניינים ומוגשמים יותר, ובאיזו סביבה אתם/ן תאהבו לבלות את ארוחת וימי החג (כולל השתתפות סולידרית במאמצי ועלויות האירוח).
הכי חשוב: תתכוננו לשנה טובה. תעבדו בזה, והיא תגיע.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
