1. כחול לבן והרוטציה: מי שהסתובבו בשולי הסצנה הימנית-ליכודניקית, יכלו לחוש באוויר את המיאוס מביבי. היה די ברור, שהחבר'ה מחפשים/ות משהו סביר להתלות בו, כדי שינקה להם מהמפלגה את הכתם הזה, שמסרב להתנקות מעצמו ואוחז במנעמי השלטון כמו בקרנות מזבח. לגבי לפיד, היו שיכלו לבלוע את הגלולה המרה לו היה מספר שתיים, אבל לא מספר אחד בפוטנציה. ההערכה שלי: ההתעקשות על הרוטציה עלתה להם בכשני מנדטים, שיכלו להישאב מהליכוד ומדתיים שדי נגעלו מהשותפות ה"טבעית" עם ביבי.
2.האותיות מרצ: אין ספק שהחיבור בין מרצ לברק, סתיו שפיר ואחרים/ות, היה מעשה אמיץ. אבל אומץ יכול לקבל קרדיט מלא ככזה, אם הולכים אתו עד הסוף. כלומר: מוותרים על צירוף האותיות "מרצ". יש לא מעט מצביעים/ות, שמשהו בדי.אן.איי הפוליטי שלהם/ן לא מאפשר להם להושיט את היד לפתק הזה, ממגוון סיבות – ממורשת ימנית ועד למשקעים עדתיים. ההתעקשות עלתה להם להערכתי במנדט, שזלג קצת לעבודה-גשר ובאופן מפתיע – לליברמן.
3. משבר ברק-אפשטיין: המשבר הזה נוהל רע על ידי כולם: ברק עצמו, המחנה הדמוקרטי, תומכי המפלגה, מי-לא. הכל בקטנות: התכחשות טיפה מאוחרת מדי, ניתוק יחסים עסקיים טיפה מאוחר מדי, התעלמות מהמשבר בקמפיין, אי מתן תשובות לציבור. מי שחגגו על זה ביג טיים הם העבודה-גשר, באחד הקמפיינים הדוחים שהריצה אי פעם מפלגת שמאל. הם נכנסו לוואקום שנוצר בקמפיין המחנה הדמוקרטי וצבעו מחנה שלם כתומך פדופיליה. האסטרטגיה הייתה: לא משנה מה ענו להם, הם חזרו שוב ושוב על אותן השאלות כאילו לא נענו ועל אותם סלוגנים בדיוק. משבר ברק-אפשטיין, שניתן היה לפוגג אותו בשניות לו הפעילו מומחי ניהול משברים ולא קמפיינרים עם "קונספציה" – כמעט עלה להם בגלישה אל מתחת לאחוז החסימה.
4. טלפונים וסמסים אאוט: לאורך כל יום הבחירות קבלתי עשרות טלפונים וסמסים מכל המפלגות לרוחב הקשת הפוליטית. מה שאומר, שאף מפלגה לא ערכה פילוח אמיתי כמו שעושים מקצוענים בבחירות, אלא שפכה הון מיותר על הודעות ב"פוש" לכלל הציבור, תוך יצירת אפקט הטרדה. היחידים שעבדו טוב מבחינה זו, היו הליכוד. איך אני יודעת? כי לא שמעתי מהם.
5. פרץ-מרצ: אם יש מישהו ששמו יהיה חרוט על אבן המצבה של מחנה השמאל, הוא כנראה עמיר פרץ. הסירוב האינפנטילי של פרץ לחיבור רחב בשמאל גרם לפיזור ה"בייס" של המפלגה, שחשו שקבלו ממנו סכין בגב והפרת הבטחות מפוארת, ול"דיאטה" של מנדט עד שני מנדטים, שיכלו לעשות את ההבדל. עמיר פרץ שיחק בבחירות הללו בתפקיד "המחסל": של מפלגת העבודה, של מחנה השמאל ושל אמון הבוחר/ת. עוד נדע בעתיד להגדיר אם וכמה עמוק היה הנזק.
6. כסף לא קונה אידיאולוגיה וזגזוג לא קונה אמון: פעילות ופעילים שהסתובבו בקניונים באיזור השרון כדי לעודד מבלים/ות לצאת להצביע, מספרים שפגשו תושבי התנחלויות שאמרו שאין להם/ן כוונה לצאת להצביע. ליד הקלפיות הציב הליכוד צעירים בשכר, ולא פעילים להוטים כמו פעם. כמה מהם מזוהים כא/נשי שמאל, רק שלכסף אין ריח ויום בחירות הוא השלמת הכנסה מצוינת. זגזוגים, חיבורים טכניים, "שכירי חרב" לקמפיין ואידיאולוגיית בחירות, הן מה שגורם לציבור לא להאמין בשיטה. כמה כולם הפסידו מזה? אולי את השלטון.
7. נטישת הרחוב: מישהי/ו ראה/תה פעילות שטח בבחירות הללו? לא. לכן הן נתפסו כספין של פוליטיקאים, שעובר לכולנו מעל לראש, כאילו אנחנו לא בדיוק מעניינים אותם. משבר האמון הזה, השפיע. איך? עוד לא ברור לי, אבל אין לי ספק שעוד נבכה אותו בעתיד.
לסיכום, יש מצב שתוך חצי שנה יש עוד סבב בחירות. עצתי החמה למפלגות והמועמדים, לזרוק מהזירה את כל הקמפיינרים המוכרים והמלאים בעצמם, עם "קונספציות" ו"מטה מצומצם" ושאר ההבלים שאינם רלוונטיים לעידן הנוכחי, ולהתחיל לעבוד מלמטה – עם מגוון חדש, קצבי ודיגיטלי של א/נשי קריאייטיב וקידום מכירות. אולי זה ימנע כמה מהטעויות הללו, שמשאירות אותנו לכסוס ציפורניים עוד כמה ימים טובים עד לסיכום כל תוצאות האמת.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
