על פי מילון השפה העברית, המונח נִקּוּי אֻ רְווֹת משמעותו שינוי ארגוני ופיטורין של שכבה ניהולית מושחתת או מסואבת. זה יהיה ה-סימן של הזמן הזה, של השנה שהחלה ב-17 בספטמבר, 12 יום לפני ערב ראש השנה העברית ו-104 ימים לפני ערב ראש השנה האזרחית.
ככל שנדמה לנו, ואפילו עושה לנו נעים בגב לחשוב שיש משמעות סמלית יוצאת דופן לסופים והתחלות קלנדריים (לא משנה אם ביומן עברי או לועזי), המשמעות האמיתית היא במועדים מעשה ידי אדם. ה-17 בספטמבר, תאריך הבחירות, הוא תאריך שרירותי שכולנו התכנסנו אליו על מנת לומר: די לשחיתות, די לסיאוב ודי לפילוג. התכנסנו כדי לשלוח את המסואבים, המושחתים והמפלגים הביתה. יתכן שגם אני אחטא באיזה פוסט דביק של שנה טובה, אבל אל לנו לשכוח, שאנחנו – בני ובנות האדם – רק אנחנו הכוח, ואין מלבדנו. באשר נרצה – נחולל שינוי. הנה, עשינו את זה. יתכן ולא מספיק, יתכן ונזדקק לעוד פעולה או שתיים, אבל אנחנו בדרך חזרה לחברת המופת שאולי לא נהיה לעולם, אבל שערכינו נמדד בעבר בכך שלפחות רצינו להיות. לשם, אנו חותרות/ים בחזרה.
נסעתי בשבוע שעבר במכוניתי (הלא-היברידית בעליל) והקשבתי לרב שי פירון המדבר על הזהות ההיברידית, כאל מטרה נשאפת בחברה הישראלית. זהות היברידית היא כזו המכילה שתי זהויות או יותר באותו/ה אדם. כלומר, בשונה מההשנאה והקיטוב שפמפמו בנו עשר שנות שלטון מסואב, לפיו יש דרך אחת להיות יהודי/ה, דרך אחת להיות ציוני/ת, דרך אחת להתנגד לכיבוש או לתמוך בו, דרך אחת לכל דבר ואין בילתה – באה התפיסה ההיברידית ואומרת, שכל אחת ואחד מאתנו יכולים להיות גם וגם וגם. חוץ מהביטוי העדכני "היברידי", אין בכך חדש. קוראים לזה סולידריות וסובלנות. יש בינינו מי שמיואשים/ות כי אבדנו את זה, ויש חדורי/ות תקווה, כי אם היה לנו משהו מכל זה, סימן שאנחנו יכולות ויכולים להשיג את זה בחזרה. אני נוטה יותר לצד של פירון – גם אם לא חסרים לי רגעי ייאוש. העם נקעה נפשו מהמפלגים והמושחתים. ניתן עוד פוש, נעשה עוד סיבוב ונשלח אותם למקום אליו הושלכו כל קודמיהם בחברה האנושית: לפח הזבל של ההיסטוריה. כמייצגת עיקשת של הזהות ההיברידית, אני הדוגמה לכך שהזהות הזו, של אוסף זהויות גם וגם וגם, שרירה וקיימת וניתנת להשגה. לכו עליה. אם הסמליות של ראש השנה והטקס הפופולרי של הבטחות לשנה החדשה עושה לכם/ן את זה – נצלו אותו כדי להבטיח לעצמכם/ן את הזהות ההיברידית החדשה שלכם/ן.
אולם עוד עבודה רבה לפנינו. צעד קדימה ושני צעדים אחורה. יש זהות אחת בין הזהויות שלי, שהיא מוחלטת ולא יחסית, ועומדת בסתירה לכל פלוגתא נגדה: האישה הפמיניסטית. אם המועד ההיברידי של ה-17 בספטמבר (היברידי, כי הוא גם שרירותי וגם פותח שנה טובה יותר למרות שאינו ראש השנה) הבהיר לנו שהעם קץ במושחתים ובמפלגים, הרי שלצד זאת הבהירו מי שלכאורה מצילים אותנו מהשחיתות, שזכות הייצוג (אחת הזכויות המהותיות ביותר לחברה שוויונית) אינה בראש מעייניהם. למשל, המפלגה המתיימרת להחליף את משטר העוועים הנוכחי, כחול לבן, הציבה בצוות המו"מ הקואליציוני שלה חמישה גברים. כלומר – אפס נשים. אם הם "ידוגו" את הטקסט הזה באיזו ישיבת תקשורת עלומה של המטה האסטרטגי (או מושג פלצני דומה של א/נשים עטורי חשיבות עצמית), כדאי שידעו שזה יעלה להם. בבחירות האחרונות נזהרנו כולנו בכבודם, למען עתיד טוב יותר. מי שמאיין נשים ומוחק אותן, לא נותר לו כבוד ציבורי שיש להיזהר בו. האזהרה הזו היא ה- New Year's Resolution (הבטחת השנה החדשה) שלי לעת הזו.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
