התאבדויות, בואו נדבר על זה | הטור של חנה בית הלחמי

כמה מכם/ן חשות/ים שלא בנוח מול הנושא הפחות-מדי-מדובר של התאבדויות? האמת היא, שעד שהנושא לא חצה את מפתן ביתי, בהתאבדות של אדם קרוב ללבי, גם אני השתדלתי להרחיק את עצמי ממחשבות על הבחירה האנושית כל כך והעצובה כל כך של אדם, לקפד את פתיל חייו או חייה. לרוב, אגב, "חייו", כי על פי הסטטיסטיקות העולמיות יותר נשים מגברים מנסות להתאבד, ויותר גברים מנשים מצליחים בכך. רובם, צעירים מאוד או מבוגרים מאוד (בשונה מדיסאינפורמציה שמופצת על ידי קבוצות לובי חזקות כמו ארגוני גברים גרושים וכיו"ב). הסיבה להתאבדות היא אחת – דיכאון, חוסר יכולת להתמודד עם החיים, חוסר רצון להמשיך. חלק מהמתאבדים ממש גואלים בכך את נפשותיהם/ן מסבל רב וארוך בשנים. רובם/ן משאירות/ים אחריהם כאב גדול, שמורכב מאבדן ומאשמה – בעיקר המחשבה שאולי יכולנו לעשות יותר, ולא עשינו. זו מחשבה כוזבת, לרוב כי מי שגמלה בהם ההחלטה להיפרד מהחיים שום דבר שנעשה לא ישנה אותה. היום אנחנו יודעים/ות, שככל שהנושא יהיה פחות טאבו, וידובר יותר, כך נצליח להיות סולידריים ולסייע ליותר א/נשים במשבר, לא להגיע לתחתית החבית, היכן שהמסקנה המתבקשת היחידה בעיניהם/ן היא, שהחיים נגמרו. חשוב לדבר, לדבר, לדבר. התאבדות אינה קלון ואינה בושה. היא החלטה טראגית ועצובה אך לגיטימית של אדם ריבוני/ת על חייו או חייה. אי אפשר למנוע אותה בהשתקה ובקלון. רק בלגיטימציה ודיבור.

למה כל זה עולה עכשיו? בגלל פוסט שפרסמתי לאחרונה, על דודה של אמא שלי, שהתאבדה לפני 81 שנים. הפוסט עורר התרגשות רבה מחד, ותגובה תמוהה ולטעמי שמרנית, מסרסת ומוקיעה באופן נוראי, של מישהי מהמעגלים הרחוקים של המשפחה, שחשה בושה מול אותה התאבדות עתיקה, כאילו היא מביישת אותה היום. היום! 2019!
הנה הפוסט, לכבוד זכרה של אישה יוצאת דופן, שהבושה והיעדר הדיבור על הכאב העצום שלה, לא תרמו להישרדותה בעולם הזה: "במועד לא ידוע באוגוסט 1938, הכניסה מרים הומינר הצעירה את ראשה לתנור הגז במטבח חדרה הצנוע בלונדון, לשם נשלחה כעילוי-בתחומה על ידי הבריטים ללמוד ניהול בתי ספר כדי לשפר בשובה את מערכת החינוך הצעירה בא"י, שאפה גז והלכה לעולמה. מרים היתה הדודה של אמא שלי, אחותו הצעירה של סבא יהושע. בשבוע שעבר מצא (בעזבונה של אמו) בן דודה של אמי את מכתב הפרידה שלה, מודעת האבל, והספד מרתק בכתב יד בן 8 עמודים שכתבה עליה חברתה הטובה, שותפתה למסע ולמגורים – רחל צברי, שאף היתה לימים ח"כית בכנסת הראשונה. את ההספד אסרוק כהלכה בהמשך ואתמלל, הוא מספר סיפור רחב ועמוק מעבר לסיפור הפרטי של השתיים.

הרקע להתאבדותה של מרים היה כנראה אהבתה הנכזבת ללוי רביקוביץ', אביה של המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל, שנישא בסופו של דבר לאחותה מיכל, ולא לה, והביא עמה את דליה ושני אחיה לעולם. התאבדותה לקראת שובה ארצה ארעה כנראה בשל הקושי להתמודד עם כך בשובה.

את סיפורה של מרים אני שומעת מאמי כל חיי, שוב ושוב. הדודה היפה והמבריקה, הסוערת ובעלת האישיות הכובשת, שמותה שבר את רוחו של הסב החרדי, שכבר סיפרתי בעבר ששלח את בנותיו ללימודים אקדמיים ואת בניו למלאכת כפיים, בהבנה שבנות יותר מבנים זקוקות להשכלה כדי להיות עצמאיות ולהצליח בחיים.

מספר שנים מאוחר יותר נהרג לוי בתאונה ונקבר בקרבת מרים. אמי מספרת, שעל קברו הטרי של בעלה אמרה מיכל, שהיתה אישה עוצמתית, נפלאה, מבריקה ומדהימה לכשעצמה: "מרים, החזרתי לך את לוי".

במכתבה, נפרדת מרים מאהוביה ומוסיפה: "שלום לארצי הטובה שכה אהבתיה, וכה רציתי לחיות למענה, ואם למות, הרי טוב היה למות לפחות בעדה". הארץ מואנשת ונמצאת במילות הפרידה כשוות ערך לאנשים אהובים מהם נפרדה. גם אם היום אנו רחוקים מרחק שנות אור מאהבה עוצמתית כזו, חשוב לזכור שאילו הם שורשינו. ללא העוצמות הללו אז, שהן ההסבר היחידי כמעט לבחירה בחיים הקשים שהיו להםן כאן – כנראה לא היינו נהנים היום מהפריבילגיה להיות חלק ממדינה ריבונית ולבקר (לעתים בצדק רב) את מעשיה".

זה היה הפוסט. לכם/ן אני חבקו את מי שקשה להם/ן ודברו על זה. רק ככה תוכלו להושיט יד באמת. ואל תכעסו על הנפרדים.

חנה בית הלחמי

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים