הסתיימו החגים. ההתבוננות על הדינמיקה של החגים במרחב הציבורי מעלה תהיות על מה שקרה למרחב הזה בשנים האחרונות. הוא הפך להיות מרחב בעל מרכיבים נרקסיסטים של רבים מדי ממשתתפיו. שיעור ההתנהגות הנרקסיסטית עולה ככל שמידת הפונדמנטליזם והצדק האמוני/לאומני עולים.
בהרצאת טד מרתקת של מטפלת אמריקאית בשם ד”ר רמני דורבסולה (Ramani Durvasula – חפשו ביוטיוב), היא מונה את התכונות הבאות כמאפיינות דפוס התנהגות נרקסיסטי במרחב הציבורי: היעדר אמפתיה, תחושת זכות יתר, רדידות, צורך מתמיד באישור והערצה, אפס סובלנות לביקורת ושאלות, נטייה לנצל א/נשים, התעלמות מצרכי האחר/ת, רדידות, שטחיות וזעם (עד כדי אלימות).
חשתי את זה על בשרי כשצריף מול הבית שלי הפך בשנים האחרונות לבית כנסת מאולתר (עד כאן הכל בסדר), והחליט להפוך את הסוכה בחצרו במהלך חג הסוכות לסוג של גן אירועים, עם מגברים בחצר, שהפכו את המציאות משבע-שמונה בערב והלאה לבלתי נסבלת, ברדיוס של מאות מטרים משם. אצלי בסלון לא יכולתי לשמוע את עצמי חושבת. הפעלתי כמובן את המוקד העירוני, ערב אחר ערב, ובתוך חצי שעה מכל תלונה, כובה המגבר והשמחה המשיכה בלעדיו. כשהעלתי את ההקלטה לקבוצה עירונית בפייסבוק, התגובות שקיבלתי הלמו לפרופיל הנרקסיסטי המכוער והאלים שמציירת דורבסולה: תשתקי, ממורמרת, קחי מרמורון, זו היהדות שאת שונאת, עוכרת יהדות, לכי למסגד, זה פעם בשנה, תלמדי לשמוח, תעברי לגרמניה, וכולי וכולי. בקיצור, היעדר אמפתיה (גם לתושבים שסיפרו שם שאי אפשר להרדים ככה את הילדים), תחושת זכות יתר (של פן אחד של יהדות), רדידות (ובורות מכמירה באשר למצווה הבאה בעבירה – וההגברה המטורפת הזו, היא בהחלט עבירה ברשות הרבים, שלא לדבר על שנאת החינם בתגובות), צורך מתמיד באישור והערצה (דברו רק טוב על בית כנסת, גם כשהוא מטריד את השכונה!), אפס סובלנות לביקורת ושאלות (שתקי, נו), נטייה לנצל א/נשים (המרחב הציבורי הוא משאב ציבורי, והם השתלטו עליו גם בלי נוכחות פיזית, באמצעות הרעש), התעלמות מצרכי האחר/ת (למשל, מנוחת השכנים), רדידות (טיעונים אינפנטיליים שמקרינים בורות ושטחיות בכל נושא: יהדות, איכות סביבה, אזרחות וחוק הרעש שאוסר על חריגה מרף רעש מסוים בכל שעה משעות היממה), שטחיות (מגיבים לכל טיעון בתקיפת הטוענ/ת – אין תוכן) וזעם.
כשעולים טיפה מעל לבית הכנסת השכונתי הזה, ניכר שהנרקסיזם הוא אכן צו השעה ורוח השעה. בבחינת: אני, דעתי הרדודה, ואפסי עוד. רואים את זה בממשל טראמפ, ביציאה הפופוליסטית והנרקסיסטית שלו מכורדיסטן (שאיפשרה טבח בבני העם הכורדי) ובמכתבים ששלח לאחרונה לארדואן ולביבי בן דמותו בסגת הנרקסיזם המתלהם, הרדוד, המסית והסיסמאתי, שאין מאחוריו הרבה מעבר למאפייני התופעה שהוזכרו כאן. ועוד לא דיברנו על אלימות קשה שמופנית כלפי מי שלא מיישרים קו עם הרף הנמוך שמכתיבה התרבות הנרקסיסטית. אני יכולה לספר עליה לא מעט, אבל אחוס על רגשותיכם/ן ושנת הלילה שלכם/ן. רק אזכיר שרק השבוע תקפו חוגגי מסיבת יום הולדת של ביבי עיתונאית בחודש השביעי להריונה. ותחשבו על זה.
האם נצלח את הגל העכור הזה? נצלח, אני רק מקווה שבמינימום נזקים.
עד אז, אומרת דורבסולה, הנרקסיזם מדבק, כי הוא מעניק למשתתפיו תחושת בטחון ואחווה כוזבת, בעוד הוא מפרק את החברה בכלים של חוסר יציבות, חוסר אמון, היעדר נאמנות לכלום, חוסר ביטחון בכל תחומי החיים במרחב הציבורי. לפי סקר גאלופ מ-2017, התרבות הנרקסיסטית הזו מגבירה אלמנטים של עצב, מתח, רוגז, כאבים פיזיים ומחלות. כך או כך, הוא הורג אותנו, אט אט.
מה לעשות? לא לתת לו. להציב גבולות, גם במחיר של התכנסות בבועות חברתיות עד יעבור זעם.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
