השבוע פרסמו בצה"ל על ירידה במספר המתגייסים לקרבי. לטענת הצבא, הסיבות ברורות: העדפה למקצועות טכנולוגים שמקנים "עתיד", שחיקה באתוס הלוחם והעדפה לקל"ב (קרוב לבית). הצבא בנה תכנית אסטרטגית מזהירה, כמו שהצבא יודע לעשות, על מנת להשיב את עטרת השירות הקרבי ואת אתוס ה"יש לי אהוב בסיירת חרוב" לקדמותו. במסגרת התוכנית, החיילים ירוויחו יותר, יקבלו תואר ראשון חינם ומתן העדפה ללוחמים בתכניות שונות של המדינה. מה שהצבא לא מספר לכם/ן, שזה לא באמת יעזור.
בשנתיים בהן אני ממובילות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים, המסייעת לעשרות הורים מדי חודש בהנגשת זכויות ותהליכים שונים הקשורים ל- Well Being של החיילות/ים, אני חשופה באופן יומיומי לסיבות האמתיות לירידה במוטיבציה של המתגייסות והמתגייסים לסכן את עצמם, וקרבה לבית, עוד כמה מאות שקלים או תואר חינם, לא נותנים להן מענה.
התחושה הכללית שעולה מלא מעט מקרים כאלו בצה"ל, ובמיוחד מה"שטח", היא של זלזול, שחיקה במנהיגות הפיקודית, חוסר כבוד לחייל/ת כאדם, כוחנות שרירותית כלפי חיילות/ים, היצמדות לביורוקרטיה בלתי נסבלת ובלתי מובנת, התעמרות ואטימות. זה לא כולם, ויש אנשים נהדרים בצבא, אבל המספרים המשקפים בעיה, עולים ועולים.
אין שבוע שבו לא מגיעים אלינו הורות והורים עם סיפורים על חוסר בצרכים בסיסיים כמו מזון או שתייה, על התאנות בלתי נסבלת לטירוניות/ים (לא טרטורים, כמו פעם, אלא סתם דיבור מתנשא ומשפיל), על מניעת טיפול רפואי, על התנהלות נקמנית ועתירת אגו של מפקדים – שהיא אחד הנגעים המנהיגותיים העמוקים ביותר בצה"ל 2017, על מניעת נגישות לזכויות בסיסיות, על סחבת חסרת הצדקה בתהליכים אישיים פשוטים, על חוסר הערכה מצטבר של חיילים וחיילות למפקדיהם/ן וכולי וכולי. ועוד לא דיברנו על התפקוד הלקוי, המנותק והעוין של מיט"ב, אלו שאמורים להעניק את חוויית המפגש הראשון בין המועמדים/ות לשירות לבין הצבא. אמר לי לא מזמן משתחרר צעיר, ששירת שרות משמעותי וברובו קרבי: "לא היה לי מפקד אחד שהערכתי לאורך כל השרות שלי". את זה, הוא וחבריו מספרים במדיה הדיגיטלית השועטת בחברה הישראלית כאש בשדה קוצים, גם למתגייסי העתיד. פלא שהירידה במוטיבציה הגיעה לשערי הבקו"ם?
יאמר לזכותו של צה"ל, שיש בו הכרה אינטואיטיבית בצורך להתגבר על כל הסוגיות הללו, של "תרבות ארגונית" שמזיקה לעצמה ולארגון, ויש הרבה אנשים טובים בדרגי ביניים שעושים מאמץ עצום להנגיש דרכינו ובדרכים אחרות את הביורוקרטיה הצבאית לחייליה. רק שזו טיפה בים, כמו הילד עם האצבע בסכר. באחת האגרות האחרונות שלו, התייחס נציב קבילות חיילים, האלוף במיל' יצחק בריק, שנושא המנהיגות הפיקודית בנפשו, לרוח הפיקוד בצה"ל. אותה רוח פיקודית, שכשקראה בעבר "אחרי", סחפה חיילים גם בלי תוספת למשכורת או הבטחה לתואר ראשון חינם.
קשה להאשים חיילים שמאבדים מוטיבציה, פשוט כי חלק ממפקדיהם והמערכת הצבאית סביבם לא הציבו להם מטרה ראויה לשאוף אליה. טוב יעשה הרמטכ"ל אם ישים בצד רגע את התוכנית האסטרטגית המהוללת, שכולה מעמד וכסף, ויתייחס לצורך הדחוף והחשוב יותר, להשקיע את המשאבים הללו בחינוך, במנהיגות, בתנאי שירות ובעיקר בחיילים/ות ומפקדים/ות כבני אדם.
אנחנו נמשיך לגשר בינתיים כמיטב יכולתנו בין המערכת לבין ההורים, רק שבלי מאמץ אסרטיבי של הצבא עצמו לשינוי, אני מניחה שהגרף ימשיך לרדת.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה חברתית, מנחה ומאמנת
אמא לחייל קרבי
מסכימה עם כל מילה