קיבלתי השבוע מכתב מעצמי של לפני שנה. בכלל פרח מזיכרוני שבספטמבר האחרון, במסגרת מפגש חברות נדיר כל אחת כתבה מכתב לעצמה מהעתיד, על התוכניות והחלומות שצופנת בחובה השנה הבאה עלינו לטובה. המעטפות המבוילות נאספו ונשמרו במהלך השנה האחרונה, אוצרות בתוכן תמימות שכבר שכחנו, תמימות של לפני הקורונה.
זו תחושה משונה לקבל מכתב ממוען אלי בכתב ידי, כשאיני זוכרת ששלחתי אותו לעצמי. אז קודם כל נבהלתי. מי מעיזה לכתוב לי מכתבים אישיים ועוד בכתב ידי? בחשדנות פתחתי את המעטפה וגיליתי את השטויות שכתבה אני מהעבר על איך המציאות שלי היתה אמורה להיראות היום לכאורה, שנה אחרי.
ובכן, זה לא קרה. שום דבר ממה שתכננתי שיתרחש השנה לא קרה. לא הגזרה ולא הקריירה. לא תחומי העניין ואפילו ביוגה אני חווה רגרסיה חמורה. איך חשבתי שבשלב הזה שלי חיי אצליח לעמוד על הראש כשכבר חצי שנה שיעורי היוגה שאני לוקחת מועברים בזום וכל הכלב-מביט-מטה-כלב-מביט-מעלה נעשה בזמן שילדים מהלכים סביבי או צופים בדורה בקולי קולות?!
אז אכן, כלום, גורנישט, נאדה לא התממש מרשימת התוכניות שלי. לא למדתי משהו חדש, לא התפתחתי ולא השתניתי. נשארתי בדיוק אותה הליאת גרסת תש"ף רק יותר צינית ועייפה. יותר מבינה כמה שאני לא מבינה כלום. כולנו. כמה תוכניות ירדו לטמיון בשנה הזו. כמה הזדמנויות נגוזו, קשרים חברתיים פוספסו, חוויות נעלמו והנאות אבדו. כאילו נשארנו כיתה בבית הספר של החיים או שנכשלנו בקורס המרכזי של הסמסטר, ועכשיו נצטרך לחזור על השנה הזו, ביחד עם כל האנושות, בתקווה שהשנה נוכל לסיים את התואר.
כל החלומות והתוכניות שהיו לי לשנה הזו ייאלצו להידחות בשנה, חשבתי. אבל בעצם… אני כבר לא כל כך רוצה להגשים אותם. הרשימה הזו הפכה בשנה האחרונה ללא רלוונטית. לגזרה שלום, הקריירה משמחת גם בלי שינויים, תחומי העניין השתנו והיוגה… טוב, זוהי בדיוק המהות שלה – להסתכל פנימה ולא החוצה. היום יש לי חלומות אחרים ומטרות חדשות להגשים לשנה הקרובה. ואם זה לא יסתדר? גם בסדר. נחשב מסלול מחדש. שוב.
ספר בשבוע
השבוע סיימתי לקרוא את הספר הנהדר שירת סרטני הנהר מאת דליה אוונס. הספר מספר על קאיה, ילדה שמגדלת את עצמה בביצות אי שם בחופי קרוליינה. אמנם לא כולו קל לקריאה, אבל בהחלט ספר מושלם לתקופתנו לקבל פרופורציות חדשות על בדידות.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
