השבוע התקיימה אסיפת הורים ראשונה לשנה זו. מתוך 30 הורים שהצטרפו לשיחת זום בלטו שני אבות מבין כל האמהות. בזמן שהמורה תיארה את המתווה החדש תהיתי איך זה שגם בשנת 2020 החלק הזה עדיין נופל באופן כמעט בלעדי על האמהות.
לא מזמן נחשפתי למונח שלא הכרתי קודם – mental load. עומס מנטלי בתרגום חופשי. הכוונה היא לעומס הקיים בתכנון וארגון המשימות. כשמדובר ברווק או רווקה, הם מנהלים ומתנהלים בעצמם בעולם. גם כזוג זה לרוב די דומה. אבל כשמדובר במשפחה יש הרבה משימות של תכנון, ארגון וסדר, כי יש ילדים בתמונה שצריך לדאוג להם.
אז במקרה של משפחה העומס המנטלי כולל לזכור להביא טנא לגן בשבועות, עוגה ללא גלוטן ביומולדת כי שיר צליאקית, לערוך רשימת קניות, לנהל את תקציב המשפחה, לקנות לילד מכנסיים לחורף כי הוא תפס כזה גובה בקיץ האחרון טפו טפו בלי עין הרע. וגם לקבוע תור לספר כי השיער של הילדה מלא קשרים מתישים. עומס מנטלי גם כולל תכנון כל הלוגיסטיקה של מי לוקח איזה ילד לאיזה חוג ומתי והוא כולל גם שריון סבא וסבתא או בייביסיטר לעזרה כשצריך.
וכל העומס הזה נופל לרוב על כתפיהן של האמהות. נכון, יכול להיות שאצלכן ואצלכם זה אחרת. אבל לרוב האמהות מנהלות את חיי המשפחה. אז האימהות הן אלו שלרוב מצטרפות לאספות הורים, לימי הורים, מארגנות את הבתים המארחים ומתנדבות לוועד. בכל שנותיי במסגרות החינוך יצא לי להיתקל רק באבא אחד שלקח חלק אקטיבי בוועד, וגם הוא פרש באמצע.
בעולם התעסוקה יש לזה שם, ראש צוות. כשהייתי ראש צוות ועסקתי בניהול הצוות והמשימות, ביצעתי פחות משימות בעצמי. כי לפחות חצי מהמשרה שלי הושקעה בניהול ותכנון המשימות של הצוות, השתתפות בישיבות ובניית האנשים שתחתי. בקריירה זה מקובל ונהוג אבל איכשהו כשעושים את המעבר הזה לחיי משפחה העומס המנטלי הזה כלל לא מתומחר בחלוקה בין בני הזוג.
אז אם אני עושה כביסה והוא עושה כלים ושנינו מנקים את הבית, יש בינינו חלוקה שווה, נכון? ממש לא. החלוקה אינה שווה כל עוד העומס המנטלי נופל לרוב עלי. ברגע שהבנתי את זה נפל לי האסימון איך זה יכול להיות שאני מרגישה כל כך עמוסה למרות שעל הנייר החלוקה ביננו היא שוויונית. כי היא לא.
עם המידע המיינד בלואינג הזה ניגשתי לבן זוגי המקסים והסברתי לו למה למרות שעד עכשיו חשבנו שחלוקת המשימות בינינו היא שוויונית, בפועל היא לא. וביקשתי ממנו לקחת על עצמו עוד משימה או שתיים, כדי שיחד נוכל לקדם בשיתוף פעולה את מפעל חיינו שהוא המשפחה שלנו. והוא הבין. והסכים.
ספר בשבוע
השבוע סיימתי לקרוא את החלק השני והאחרון בסדרת "וורקרוס" שנקרא "משחק אחרון" מאת מרי לו. עלילת הספר מתמקדת באמיקה צ’ן, שגרה בדירה קטנטנה בניו יורק, בעולם שבו בני האדם מחוברים וירטואלית באמצעות טכנולוגיה בשם נוירולינק שמאפשרת להם לתקשר ביניהם וגם ליהנות מעולמות וירטואליים. המארק צוקרברג של הסיפור הוא בחור בשם הידאו שהמציא את טכנולוגיית הנוירולינק בעודו בן 13 בלבד ואת משחק הוורקרוס הווירטואלי שהוא כמו ליגת האלופות, וכל זאת כדי למצוא את אחיו שנעלם בילדותו. שווה לקרוא ולו רק בשביל תיאורי העולמות שנוצרים במהלך המשחק – אסקפיזם טהור לתקופה בה העולם העיקרי שאותו רואים הוא הבית.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
