ברי סחרוף. צילום תומר אפלבאום

כשהכל ייגמר? ברי סחרוף הוא הראשון שאלך להופעה שלו. אם תהיה | הטור של ליאת קמחי

אני מתגעגעת לברי סחרוף, לקרן פלס, לאהוד בנאי, לשבת קרוב אל הבמה בהצגות ולהתפוצץ מצחוק בסטנדאפ. תרבות היא לא מותרות. היא המהות

פורסם בתאריך: 1.10.20 13:31

ברי סחרוף. זהו, החלטתי. הוא הראשון שאלך להופעה שלו אחרי שכל טרללת הקורונה תסתיים. אני מאוהבת בקול שלו ששורט לי את הנשמה (בקטע טוב, כן?) ומזכיר לי תקופות שהיו ואינן. ואז קרן פלס, היא מדהימה וכל כך מוכשרת, כל דבר שהיא נוגעת בו הופך לזהב. וגם אהוד בנאי. מדויק כל כך. הנפש דורשת לצפות בעוד קונצרט, לחזות בעוד כשרון בלתי נתפס בשיא תפארתו, בהופעה חיה.

והצגות. אני כל כך מתגעגעת למנוי להצגות שלי. להיכנס לאולם ממוזג כמו בת תרבות, להתבונן בתפאורה המסקרנת, לעיתים פשוטה עד מינימליסטית, לעיתים מפוארת שמסתירה פירוטכניקה מרשימה, ולהמתין לתחילת ההצגה בהתרגשות, תוהה מה מצפה לי. ההצגה האחרונה שהייתי בה היתה כל כך מופרעת ומרשימה שדקות ארוכות אחרי שהסתיימה ניסיתי להבין איך הדמות הזו שהתרוצצה מולי על הבמה וניסתה לרצוח את דמות הסופר הנערץ היא בעצם קרן מור. ואוו.

מי שהולך איתי להצגות ולהופעות יודע שיש לי תחביב קטן – לשבת (או לעמוד, במידה ומתאפשר) קרוב ככל האפשר אל הבמה. אז אפשר להבחין בניואנסים הקטנים שמהלכים בין האמן לקהלו, בהבעות הפנים, בבדיחות הפנימיות, בטעויות הכמעט ולא נראות, אלא רק לחדי העין היושבים בשורות הראשונות.

וגם סטאנדאפ. זה חסר לי. כאילו מישהו גירד מעלי שכבה דקיקה עד בלתי נראית שהזרימה חיות לתוך המערכת הזו שנקראת אני. חסר לי לצחוק בקול רם ומתגלגל עד דמעות מאיזו בדיחה שטותית על מגבת מטבח שרק אמא יודעת היכן היא נמצאת. בדיחה שכל כך הצחיקה אותי ערב אחד בקאמל קומדי קלאב, שגם בדרך הביתה במונית עדיין סבלתי מפרצי צחוק בלתי נשלטים בכל פעם שנזכרתי בה.

זה לא אותו דבר בזום. זה לא מצחיק אותו דבר ולא מרגש אותו דבר ובטח שלא מכניס לאווירה של הופעה כשלבושים בבגדי בית ומעמעמים את האורות בסלון. הכשרון המתפרץ נכלא בתוך רוחב הפס ולא מצליח לעבור במלוא תפארתו את כבלי התקשורת אל המסך של הלפ טופ. ואז הקטנה מתעוררת בבכי.

אני מאוד מודאגת. התרבות בארץ מתה ומשום מה בין הסגר השני להפגנות בבלפור למזוודות מלאות כביסה מלוכלכת הדבר נעלם מהשיח הציבורי, כאילו זה הגיוני לוותר לחלוטין על התרבות במצבי חירום. כאילו תרבות היא מותרות שנועדה רק לקומץ אליטיסטים, מנותקים שחיים על חשבון הציבור. אז לא, ממש לא. "תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהם באים לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם" נכתב בויקיפדיה. אתם לא מבינים שתרבות היא המהות, היא מי שאנחנו, מי שהיינו ומי שנהיה?

לצערי זה אך סמלי שבתקופה כזו התרבות חטפה ראשונה. אני חוששת, שאולי כשהכל ייגמר כבר לא תהיה לנו תרבות לחזור אליה. כל הכשרונות הללו וכמובן גם המערך התומך והנהדר יתייאשו וימצאו עבודות בטוחות יותר עם משכורת קבועה בסוף החודש. ואני כל כך מתגעגעת. תשמרו לי מקום בשורה הראשונה.

ספר בשבוע

אם כבר דיברנו על כשרונות, השבוע אמליץ על הספר "הקבוע היחידי" מאת יואב בלום. במסווה של שפה קלילה וקולחת יואב בונה עולם שבו בעזרת טכנולוגיה חדישה ניתן להחליף גופים בין בני אדם. העלילה עוסקת דווקא ביוצא דופן, בדן שאינו מסוגל להחליף את גופו, ולכן נשאר הקבוע היחידי. בכל פרק בספר בלום מגלה עוד דרך שבה ניתן להשתמש בטכנולוגיה הזו לטובה או לרעה ומשחק בעולם שהמציא עד לסוף המפתיע. יצירת אמנות.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברעננה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"


אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר