צילום אילוסטרציה צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

בלי גבולות: כך הפכנו לאומה של ברברים | הטור של ליאת קמחי

אני מתגעגעת לתקופה שבה המנהיגים שימשו דוגמה ומופת לכולנו. אבל כשהם מרשים לעצמם להשתין עלינו מהמקפצה, איך אפשר לצפות למשהו אחר מהאזרחים?

פורסם בתאריך: 20.11.20 09:28

פעם גרתי בדירה קטנטנה בקומה ראשונה באחד הרחובות השקטים של מרכז העיר. בבית השכן גר בחור צעיר שהיה לו תחביב להסיע מכוניות על שלט. הוא היה נוהג לצאת מהבית ולהסיע את המכונית צעצוע שלו ממש מתחת לחלון שלי. הקטע הוא שאת התחביב שלו הוא לקח לאקסטרים, ואת המנוע של המכונית הוא שידרג, כך לפחות הנחתי לפי הרעש, למנוע של מכסחת דשא תעשייתית. וכך, מדי ערב הוא היה מסיע את המכונית שלו מתחת לחלון ביתי ברונדלים אינסופיים ב’וורומים’ צורמי אוזניים. הסטודנט שאיתו גרתי בזמנו לא הצליח להתרכז בשעות האלו והלך ללמוד אצל חבר. בעירייה אמרו שצריך שפקח ימדוד את כמות הדציבלים ולפי זה יקבע אם הרעש הוא חוקי. פקח מעולם לא נשלח. מדובר באותה משפחה שכשההורים לא היו בבית הילדים החליטו לעשות מסיבת קריוקי אל תוך הלילה. אחרי שהשוטרים הגיעו הם אמנם כיבו את המוזיקה, אבל המשיכו לשיר בקולי קולות. המשטרה כבר נסעה.

בעיר יש מכה של גללי כלבים. בשבילים, במדרכות, בצידי הדרך. הרחוב שבו אני עוברת עם הילדים בבקרים נקרא ‘שביל הקקי’. פעם קראנו לו שביל השבלולים. הקקי ניצח. לא עזרו אינספור הפעמים שהתקשרתי לעירייה וביקשתי שישלחו פקח בשעות הבוקר שיארוב לפושעים שלא אוספים את הצרכים של בעלי החיים שלהם. בוקר אחד רווי דוחות והבעיה תיפתר. אולי שלחו ואולי לא, איני יודעת. הקקי ממשיך להופיע בכל בוקר מחדש.

בכניסה לגן של הבת שלי שפת המדרכה צבועה באדום-לבן. יש שפע חניה עוד עשרה מטרים, אבל מחוץ לגן אסור לחנות. זה הגיוני מאחר וזה נתיב תנועה בודד בכיוון הזה. ובכל זאת, ולמרות שזה יוצר פקקים אדירים בבקרים בכביש היחיד שמוביל לאשכול הגנים ולבית הספר השכונתי, חונים הורים על שער הגן במקום לא חוקי. למה? מה גודל התועלת שהרוויחו מלחסוך הליכה של עשרה מטרים לעומת ממדי ההפרעה שהם עצמם יצרו ברצף התנועה, כולל סיכון חיי העוברים והשבים? השומר של הגן סיפר לי שגם הוא ביקש מהעירייה שישלחו פקח, ללא הועיל.

לכמות המטרד הסביבתי שאנשים יוצרים אין גבולות. אנשים עושים מה-בא-להם. זה נכון לגבי רוכבי אופניים חשמליים שנוסעים על המדרכה, אופנוענים שמקצרים דרך הגינה הציבורית והמדרכות, בעלי כלבים שמשחררים אותם ללא רצועה במרחב הציבורי, זורקי הזבל בשמורות הטבע ויש עוד מליון דוגמאות. ובסופו של דבר אין לנו, האנשים הפשוטים, מה לעשות. הפקח או השוטר לא נשלחים, ואם כן, אז לא מגיעים בזמן, או שפשוט לא עושים מספיק. התחושה של האדם הקטן היא שאין דין ואין דיין. איש הישר בעיניו יעשה.

הבעיה עם תופעת האני-ואפסי-עוד שהיא הולכת וגדלה. כי אם במילא חונים בכניסה לגן, אז למה שאני לא אחנה גם? ואם במילא הכל פה חרא, אז מה יוסיף עוד גלל קטן של הכלב שלי? וככה אט אט עוזבים אנשים את המחנה הנורמטיבי ומתחשב ועוברים לצד הברברי ששם פס על העולם. והמצב יימשך עד שיהיה בלתי אפשרי לחיות פה.

הייתי רוצה לסיים את הטור עם איזו הצעה לפתרון, או לפחות צוהר לתקווה, אבל לצערי כרגע אין לי. כשהראש רקוב, הגוף חולה וכששרים וחברי כנסת מרשים לעצמם לשקר, להטיח עלבונות זה בזה, ולהשתין על כולנו מהמקפצה אי אפשר להתפלא שככה אנשים נוהגים. געגועי לתקופה בה מי שהנהיגו את המדינה היו אנשים בעלי אמות מידה טובות, יושרה פנימית והיוו דוגמה ומופת לאזרחים. אולי יום אחד התקופה הזו תשוב. אומרים שההיסטוריה חוזרת.

ספר בשבוע

השבוע אמליץ על "זיכרונות אחרי מותי" שכתב יאיר לפיד על אבא שלו, טומי לפיד. הספר, הכתוב בשפה הקולחת המוכרת של לפיד, מגולל את הביוגרפיה של אביו, שמקבילה להיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל.

ליאת קמחי. צילום מתוך עמוד הפייסבוק


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברעננה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"


אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר