אישה נרדמת מול הטלויזיה. צילום אילוסטרציה צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
אישה נרדמת מול הטלויזיה. צילום אילוסטרציה צילום א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

מתי החיים שלנו הפכו לדבר הזה שקורה בין המטלות? | הטור של ליאת קמחי

ניסיתי לשחזר מתי התרחש המעבר הזה שבו התחלנו להשקיע יותר ממחצית מזמננו בתחזוקה שוטפת של החיים בעוד שלחיים עצמם נותר רק נתח פצפון מהיממה

פורסם בתאריך: 3.12.20 15:49

השבוע האחרון היה עמוס מאוד. הלו"ז שלי היה מלא בפגישות, ישיבות, תורים רפואיים וחיסוני שפעת לבני משפחתי ולי, הצטיידות בפרטי לבוש חורפיים ועוד אי אילו משימות שוטפות של תחזוקת הבית כמו סידור, כביסה וקניות. בקושי היה לי זמן לעצמי, זמן מנוחה איכותי, זמן לתחביבים, זמן שהוא כיף. כשאני מגיעה לסוף היום אחרי התרוצצויות בלתי פוסקות אני כל כך מותשת ועייפה שכל שנותר לי הוא להתרסק על הספה ולרבוץ מול הנטפליקס עד שהשעה תהיה מאוחרת מספיק בשביל להיכנס למיטה בלי להרגיש אשמה שעוד יום הסתיים בלי שהשקעתי בעצמי.

מתי תחזוקת החיים נהייתה מירב החיים שלנו? מתי התרחש המעבר הזה שבו התחלנו להשקיע יותר ממחצית מזמננו בתחזוקה שוטפת של החיים בעוד שלחיים עצמם – הדבר הזה שמתרחש בין ניקיונות, סידורים ועבודה, נותר נתח פצפון מהיממה? ניסיתי לשחזר מתי קרה השינוי הזה. מתי עקומת המטלות האקספוננציאלית עברה סף מסוים שממנו אין דרך חזרה. מן הסתם בזמן הילדות ובנערות אין מה לדבר – כמות המטלות מינימלית, כמות ההנאה מקסימלית. נכון שעם המבחנים והבגרויות שמגיעים ככל שמתבגרים יש עוד משימות, אבל זה בהחלט בטל בשישים. בצבא אמנם זמני היה שייך למדינה, והיא בהחלט עשתה בו ככל שעולה על רוחה. אבל בשבתות שבהן יצאתי וברגילות – אפס תחזוקה ומקסימום הנאה. ההתנהלות הזו ממשיכה לימי האוניברסיטה העליזים, שבהן יש אמנם המון חרישה ולימוד, אבל גם הפרדה ברורה מאוד מתי הלמידה מסתיימת ומתחילים חיי החברה הסטודנטיאליים.

לאחר מכן כשמתחילים לעבוד בעבודה ראשונה 'של מבוגרים' כבר חשים האטה. אמנם לרוב מדובר במשרה מלאה באופן פורמלי, אבל בשלב הזה מתחילים לטחון שעות. כדי להרשים, כי יש דרישה פורמלית או לא פורמלית, כי אפשר. אז הבילויים מצטמצמים לרוב לסופי השבוע, אבל כבר יש דירה אמיתית לתחזק, כזו בורגנית ולא סטודנטיאלית פשוטה, וכמות המטלות עולה בהתאם. בשלב שבו מביאים את הילד הראשון העקומה מרימה את ראשה. לראשונה עברנו את קו החצי – יש יותר זמן תחזוקת חיים מאשר החיים עצמם. תינוק קטן מביא איתו כל כך הרבה משימות ואחריות שהן פשוט משתלטות על כל חור בלו"ז. טיפת חלב, בדיקת גנים, רופאים ומחלות, פליידייטים משמימים ועוד. ודווקא כשנדמה שזה נגמר עושים עוד ילד והכל מכפיל את עצמו מרגע לדודלי.

וזהו. זה השלב שבו אני נמצאת. אומרים שכשהילדים יגדלו אני עוד אתגעגע לזמנים האלו שבהם לא היתה לי דקה לעצמי. כנראה שזה נכון. אבל זה לא סותר את העובדה שאם החיים היו חברה בע"מ, הם היו חברה לא כלכלית, כי ההשקעה בהם עולה על הרווחים. לפחות בינתיים.

ספר בשבוע

השבוע קראתי את "כמה רחוק את מוכנה ללכת" של מאירה ברנע-גולדברג. ספר חובה בעיני לכל ישראלי וישראלית שמפרט בצורה הומוריסטית, צינית וכנה את כל מה שאישה צריכה לעבור כדי ללדת ילדה או ילד באמצעות טיפולי פוריות בישראל.

ליאת קמחי. צילום מתוך עמוד הפייסבוק


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברעננה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה


אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר