צילום מוטי מילרוד

את תחושת הפחד הזו גברים לא יבינו | הטור של ליאת קמחי

בשורה התחתונה לא קרה כלום. סתם גבר עם כובע גרב שצפה בנערות צעירות צועדות ברחוב החשוך. אז למה אני זוכרת את זה גם אחרי 20 שנה?

פורסם בתאריך: 17.12.20 10:44

לפני הרבה שנים, כשהייתי בת 14 לערך, היה לחברותי ולי מנהג קבוע – ללוות אחת את השנייה הביתה כשחזרנו בשעות הלילה מבילוי. כולנו גרנו ברדיוס די קרוב, ועדיין פחדנו ללכת לבד הביתה בחושך. אז הפתרון שמצאנו אי שם בשלהי שנות ה-90 ולפני שהסלולר היה מצרך חובה לכל יצור תבוני עם דופק, היה פשוט ללוות אחת את השנייה עד אמצע הדרך. ככה יוצא שאף אחת לא הולכת לבדה הביתה את כל הדרך, אלא כל אחת הולכת רק חלק מהדרך לבד.

באחת הפעמים, בעודנו הולכות באחד הרחובות המרכזיים בעיר, צוחקות ומקשקשות על מה שרק נערות בנות 14 יכולות לקשקש, ראיתי אותו. הוא התחבא בצללים, במקומות האלו ברחוב שאין בהם בתים ואין גינות, אין שבילים או גני ילדים, סתם אדמה ועצים ועלי שלכת שמעטרים את הקרקע. הוא חבש רק כובע גרב לראשו. וזהו. ללא פריטי לבוש נוספים. מבטינו הצטלבו. רק אני הבחנתי בו. חברותי המשיכו בשלהן. צעקתי להן "אל תסתכלו, אל תסתכלו". הן ישר הבינו שמשהו קרה והתחלנו לרוץ משם. פחדנו שהוא ירדוף אחרינו.

מבוהלות וחסרות נשימה הגענו לביתה של החברה אותה ליווינו. סיפרנו ישר להורים שלה. אני לא זוכרת את השתלשלות העניינים לאחר מכן. אני חושבת שההורים שלה הלכו לבדוק אם הוא עדיין שם, והתקשרו למשטרה. אבל בשורה התחתונה, כלום לא קרה. ואני בטוחה שהבחור הזה, המשיך לעמוד שם בלילות שלאחר מכן ולתצפת על ילדות תמימות שהולכות מבוהלות ברחוב, מתגרה ונהנה מהריגוש הסוטה שקיבל כשהבחינו בו וגם כשלא.

כל כמה זמן אני נזכרת באירוע הזה שהתרחש לפני יותר מ-20 שנה. סיפור קטן שלא קרה בו באמת כלום. הוא לא רדף אחרינו ולא עשה לנו שום נזק. חברותיי כלל לא הבחינו בו. אפילו את האיבר שלו לא ראיתי כי הוא אחז בו בידו. אבל דווקא הסיפור הקטן הזה מדגיש עד כמה ילדות ונשים חשות חוסר ביטחון להסתובב ברחוב. עד כמה התחושה הזו שברירית, עד שכל מבט הצידה לשולי הדרך יכול להוביל לאיום הבא.

את התחושה הזו, של הפחד, גברים לא יבינו. הם לא יבינו את המפתחות שמוחזקים בין אצבעות הידיים המכווצות כאגרופנים, מוכנים להכות כל מטרידן, את גז הפלפל שהפך להיות חלק מציוד החובה בתיק, את הטלפון עם האצבע על החיוג המהיר למשטרה. הם לא יבינו עד כמה קול נקישות רגליים על המדרכה יכול להבהיל, בייחוד אם ההולך האנונימי מחיש את צעדיו לפתע.

על הרחובות בכל הערים ובכל השכונות להיות מקום בטוח גם לילדות ולנשים. הם צריכים להיות מוארים ומפוטרלים. ילדות ונערות צריכות לדעת ולהרגיש שיש להן למי לפנות. שיש מי שלוקח את פניותיהן ברצינות. שיש מי שנמצא בצד שלהן, ומגיב במהירות לכל בעיה.

התחושה שלי היא שלרוב אין צורך 'להטריד' את המשטרה בשל משהו פעוט כמו סוטה ברחוב. עד שיגיעו הוא כבר לא יהיה שם. ואם יהיה שם, לא יעשו לו כלום. וממילא, הוא לא עשה כלום ושום נזק לא נגרם. ואם עשה, אז מי יאמין לי. וכך הלאה והלאה, עד ששכחנו כבר בשביל מה יש משטרה. כל שנותר לנו הוא לפתח עור של פיל ולתייק זיכרונות כאלו בתיקיית ה'דברים שחישלו אותי בתור נערה' בראשי ולהמשיך הלאה. כי את זה אף אחד לא יעשה בשבילי.

ספר בשבוע

"נערה עם קעקוע דרקון" הוא החלק הראשון בטרילוגיה של סטיג לרסון. מדובר בסיפור מתח לא פשוט וכבד לעיכול המתרחש בשוודיה, על חקירה סביב מקרה היעלמות ישן של נערה צעירה לפני כ-40 שנה. הסיפור מתמקד בחוקר מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי שהורשע בהוצאת דיבה ובליסבת סלאנדר, חוקרת מבריקה, אנטיפתית וצעירה שבזכות כישורי הסייבר שלה עוזרת לפענח את התעלומה.

ליאת קמחי. צילום מתוך עמוד הפייסבוק


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברעננה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה


אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. רענני

    יבינו. כשאני הייתי בן 14, ונאלצתי ללכת ברחוב לבד מאוחר, אף פעם לא ידעתי אם הפעם אחזור הביתה בלי ארנק, בלי שעון, בלי משקפיים, או עם כוויה מסיגריה שכיבו לי על היד. כי אלה דברים שחבורות ברחוב היו עושות גם לבנים, והרבה, ופשוט לא דיברו על זה. אז אין לאף אחד מונופול על פחד ברחובות.

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר