"התחלנו תהליך הגירה לאוסטרליה", סיפרה לי חברה טובה השבוע. "אנחנו לא רואים כאן עתיד, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע".
במקרה או שלא במקרה, השיחה התרחשה בסופו של עוד יום שבו התפרסמו תמונות שבהן ניכר כי יש ציבור ששם פס על ההנחיות ויש אותנו, הספונים בבתים ודואגים לשפיות שלנו ושל ילדינו, חרדים לעבודותינו ולעתידנו.
"וזה לא מעודד אותי שיש בחירות עוד מעט. שום דבר לא ישתנה כאן", היא המשיכה במרירות רבה ואז סיפרה לי על התחקיר שראתה בתוכנית עובדה, שבו הראו איך באמת נלקחות ההחלטות במשרד האוצר בנוגע לכספים של כולנו.
היא התלוננה באוזני כמה רע כאן ואני הבנתי אותה. זו תקופה מתסכלת ומייאשת לחיות בה, בטח עם ילדים קטנים בסגר, בזמן שתמונות ההתקהלויות ההזויות ממשיכות לרוץ בכל המדיות האפשריות.
השיחה המשיכה עוד ועוד כמו הרבה שיחות שמתנהלות בכל פעם שקשה כאן. צד אחד מתלונן ואומר שהגיעה השעה לעשות מעשה, לקום וללכת למדינות שבהן הכל קל יותר והמחיה זולה יותר והשפיות שפויה יותר. הצד השני מאזין, משתעשע עם המחשבה לחיות בקנדה או במדינה סקנדינבית סטייל ארנדל ואז נזכר שקר שם כל כך שאפילו אנה קפאה כולה וכמה כיף זה הקיץ הישראלי.
פעם המחשבה הזו הייתה מפתה אותי באמת. לעזוב את כל הקשיים מאחור ולפתוח דף חדש במקום מתוקן שמתייחס לאזרחיו בכבוד ובשוויון, נשמע מושלם, לא?
היום זה כבר לא מפתה אותי. זאת המדינה שלי ולכאן אני שייכת. זאת השפה שלי, התרבות שלי וכאן גרים כל בני המשפחה והחברים שלי. אין שום סיבה שאהגר למדינה אחרת, בטח לא בגלל משבר הקורונה שפוגע בכולם.
יש לי המון המון תלונות לגבי התנהלות הממשלה, בלי קשר לקורונה. וכמובן שהקורונה חשפה עוד יותר את החששות הגדולים שלי – קריסת מערכת החינוך, קריסת מערכת הבריאות, גירעון שרק הולך וגדל ומיתון. כולנו יודעים שהולכת להיות תקופה קשה, תקופת הפוסט קורונה שבה מדינת ישראל תלקק את פצעיה ותנסה להתאושש. וברור לנו שאם התנהלות המדינה תימשך כפי שהיא – לוקחת מציבור אחד ונותנת לציבור אחר – אנחנו לא נצליח לצאת מזה כל כך מהר.
אז כן, ברור שהבחירות הקרובות משמעותיות. יש לנו שוב הזדמנות להשפיע ולבחור במי שישרת את האינטרסים של כלל הציבור ויוציא את המדינה מהמשבר העמוק אליו היא נכנסת בעיניים פקוחות. אל תהגרו. תשנו.
ליאת קמחי
