הכל מטורף. זה ניכר. זה ניכר בכבישים הריקים. בחנויות העצובות. במבטים הסהרוריים בעיניים של האנשים. בשיעולים המהוססים מאחורי המסיכות. "זה לא קורונה, זה סתם צינון", אני מנסה להרגיע ומקבלת מבטים על סקאלת המבוהלים עד זועמים.
התחושה בימים אלו היא שהממשלה לא יודעת מה לעשות. היא ניסתה הכל וכעת לא נותר לה אלא לקוות שהציבור יפעיל הגיון בריא, כי היא הרימה ידיים, איחלתי לאזרח בהצלחה. רק חבל שגם הבריאות וגם ההגיון מאיתנו והלאה.
אנשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם. אני מכירה אישית מישהי שהחליטה שהיא לא יוצאת מהבית עד יעבור זעם. היא פשוט לא מוכנה לקחת את הסיכון להיחשף למחלה. אחרים הפסיקו לשלוח את ילדיהם למסגרות ולחוגים, להפחית חיכוכים, ליתר בטחון. הצגת הילדים שהזמנתי אליה כרטיסים והייתה אמורה להתקיים השבוע נדחתה ליוני. למה? בגלל המצב. החבר של הילד לא יכול לבוא אלינו, אלא רק להיפגש בגינה. אמא שלו לא מרשה. ברוכים הבאים למתווה החדש – אין מתווה, תרקדו.
וכשאין מתווה כל אחד משמש כקבינט הקורונה מטעם עצמו. ובכל יום הוא קובע מחדש מה מותר ומה אסור בהתחשב בדעה המנומקת אותה גיבש בגלילה אינסופית בפיד שמהדהד את עצמו ובהקשבה לחדשות שמפמפמות כותרות מאיימות. וזה מלחיץ. כי על כל אחד ואחת נופלת האחריות להבין במגיפות ובהתפשטות של וירוסים ומוטציות ולבצע הערכת סיכונים האם כדאי או לא ללכת עכשיו לסופר.
רוצים להישאר מעודכנים?
הרי האומיקרון נורא מידבק ואין ספק שאם יש מישהו חולה לידי אין סיכוי שלא אחטוף אותו גם, ומצד שני אומרים שהוא הרבה יותר קל מהדלתא, אז למה בתי החולים מלאים עד אפס מקום ומספר הנדבקים ממריא שחקים ושובר שיאים? ומה עם כל מסרבי הבידודים שמפרים בידוד למרות שיצאו מאומתים? ובכלל, יכול להיות שכבר נדבקנו כולנו ולא ידענו, כי הבעיה זה בכלל בריבוי הבדיקות, ובין לבין מתגלה מוטציה חדשה – הדלתקרון, שהיא הטוב מכל העולמות, אז אם הייתי בחברת מאומת לפני ארבעה ימים מה זה אומר עלי? והנה חזר כאב הגרון, והראש, והתקף החרדה.
וכולם חולים וכולם בבידודים וכולם כבר מיואשים שוב מהמצב שנראה חסר תקווה, עתיד או חלום. שרק הפעם יפסחו עלינו הבידודים והבדיקות והמחלות. מה כבר ביקשנו? את כל מה שהיה לנו ואבד אי שם במרץ 20. איך לא ידענו להעריך את השפיות ההיא.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
