מי אני: מאיה להב, בת ה-44 נשואה לעדי ואם לשלושה ילדים. בעברה עבדה להב בתחום ההנדסאות תוכנה עד שנכנסה לעולם התפירה ומאז עוסקת במה שהיא אוהבת באמת.
העסק: מאיה התפרנית, חנות הנותנת מענה לכל מה שקשור בתחום התפירה.
איך הכל התחיל: "בשנת 1992 אמא שלי פתחה את החנות", מספרת להב, "באותו מקום שהיא היום, כשרעננה עוד הייתה פס קטן של אדמה וכדי להגיע לחנות היו צריכים לפסוע בחול. בצבא שירתי במשטרה צבאית ולמדתי הנדסה תעשייה וניהול. כל קשר לעבודת התפירה היה ממני והלאה. יום אחד אמא שלי שברה את הרגל ואמרה לי 'מאיה, אני לא מתכוונת לחזור לתפירה. תגידי לי אם את רוצה את העסק או לא'. החלטתי שכן. מאחר ואני לא ידעתי לתפור, העסקתי שתי תופרות מעולות והתחלתי ללמוד את העבודה עד שממש לא נזקקתי להן יותר. זה כיף, זה ממש כאילו אתה מגלה משהו שהיה קיים בפנים ולא ידעת שזה קיים, ולמזלי הסתבר שזה משהו שאני מאוד אוהבת ואפילו לא ידעתי שאני אוהבת".
חלוקת עבודה: "בפועל אני מנהלת העסק ועדי בן זוגי עובד איתי והוא יודע הכל, לתפור, לסמן, הכל. הוא מדהים, אני לא יכולה לעשות בלעדיו שום דבר. יום אחד בלי עדי ואני מרגישה חצי. ממש. ויש כאן בחורה מקסימה ומדהימה בשם ריטה, שעוזרת לנו מידי פעם".
בשנה הקרובה: "טוב לי עם מה שיש לי".
בעוד עשר שנים: "כיף לי בחיים ושימשיך ככה. אבל יש לנו חלום, ועדי כבר החל לבדוק את ההליכים לפתיחת בית ספר לתפירה לאנשים עם מוגבלויות".
אם לא תופרת מה כן: "הייתי מורת דרך, מדריכת טיולים".
עצמאי או שכיר: "שכיר. היום עדיף להיות שכיר בעיקר בגלל שלעצמאים אין מי שידאג, כמו פנסיה וכדומה והיום אני מבינה שאני לא בן אדם שיודע לדאוג לעצמו".
הכי כיף: "האינטראקציה עם האנשים. הם מדהימים ומרתקים, כיף לי עם כולם. גם המפגש עם החיילים, שכל יום שישי משעה 07:30 אי אפשר להיכנס לחנות הגדושה בחיילים וחיילות שמגיעים לעצב מחדש את המדים, וזה ממש כיף לראות אותם נכנסים ויוצאים מאושרים".
הכי קשה: "אין משהו קשה, באמת שהכל בסדר".
טיפ לעצמאי המתחיל: "ליהנות מהעבודה. אם הוא לא נהנה זה לא יצליח".
איך לדעתך העירייה יכולה לסייע לבעלי עסקים: "חניות, חניות וחניות".
מה את הכי אוהבת ברעננה: "את האנשים. האנשים ברעננה הם לויאליים, אם הם אוהבים אותך זה עולם ומלואו וזה מאוד יפה ומרגש".
