שני דימנט
שני דימנט
"בכל הקשור לניצולי שואה ולטיפול מדינת ישראל בהם, אני לחלוטין מתביישת. בהסכם השילומים עם גרמניה נקבע כי ישראל תקבל פיצוי. לצערי הרב לא רק ממשלות ישראל נושאות באחריות לסחבת. ניקח לדוגמא את ההסדר בפשרת הבנקים השוויצרים ב—1998, אך עד היום טרם הושלם ביצועו. יחד עם זאת, בניגוד לבנקים השווייצריים, הבנקים הישראליים אינם מחזיקים בכסף ואינם מרוויחים ממנו; הוא מופקד בידי הממשלה. הנתונים מראים כי בינואר 2017 חיו בישראל כ-158,000 אזרחים הזכאים לזכויות והטבות בשל נרדפותם במהלך השואה וכ-56,000 אזרחים נוספים שהוכרו כנפגעי התנכלות אנטישמית. גילם הממוצע הוא 85 שנים, כאשר אלף מתוכם נפטרים מדי חודש. שליש מניצולי השואה בישראל חיים מתחת לקו העוני! ניצולי השואה הגיעו מגיא המוות, מחוסרי כל, מותשים, רצוצים, שלדי אדם, פגועים לכל ימי חייהם. מדינת ישראל קיבלה מליארדים עבורם. היא נתנה לניצולי השואה "פירורים" – ממש כך, והפכה להיות הפטרונית הגדולה בחלוקת הכספים. ניצולי השואה היום הינם אנשים מבוגרים, הם לא צועקים, לא זועקים, אבל הם כן מבקשים לחיות בכבוד המינימלי. כשאני רואה ניצולת שואה שחושבת מאתיים פעם כיצד להעניק לנכדים מתנה לחג על חשבון תרופות או מזון, הלב פשוט נקרע לגזרים".
(דימנט, תושבת רעננה ופעילה במועצת הנשים של העיר)
קארי פכטר
קארי פכטר. צילום עזרא לוי
"המדינה אולי מנסה לצמצם פערים בכל הנוגע לניצולי השואה, אך עליה להוסיף ולפעול למענם מבלי להערים עליהם קשיים או הליכים ביורוקרטיים. זה הכרח שכל ניצול שואה יקבל פטור מתשלום בכל הנוגע לתרופות, ראוי להעמיד סיוע פרטני לכל ניצול ואם צריך להעמיד מטפלת צמודה. להעניק להם טיפול ביתי על בסיס יומי בין אם מדובר במזון או בכל סיוע אחר. למדינה קיימת החובה המוסרית לדאוג להם, ולמרות הרצון לסייע אנו עדים לפעמים למקרים מצערים בהם המדינה והרשויות המקומיות היו יכולות לסייע יותר. ניצול לא צריך לבקש עזרה, העזרה צריכה להינתן לו כמצב נתון. המדינה יכולה וחייבת להעניק עוד ועוד עזרה ישירה לניצולי השואה, בין היתר להקים קרן כספית ממנה ינתנו כספים לכל ההוצאות הדרושות. אפשר לדעתי להעניק להם תמיכה נוספת מעבר למה שניתן היום. בהזדמנות זו אאחל לכל ניצולי השואה חיים טובים, בריאות ואריכות שנים".
(קארי פכטר, תושבת רעננה, היא פעילה חברתית).
מארי פארי
מארי פארי
"זהו נושא שקרוב ללבי. אמי ז״ל, הייתה ניצולת שואה שהלכה לעולמה לפני שבע שנים. למרות שהפעלנו את מירב מאמצינו מול הקרן לניצולי שואה, היה קשה מאוד להשיג את הכסף הנדרש לטיפולים עבורה. אנחנו מדברים כאן על אישה בת 90, ששרדה את השואה והייתה צריכה לסבול בערוב ימיה ממנגנונים שהתעלמו ממצוקתה. גם אבא של בעלי, מנחם פארי ז"ל, שנפטר לפני חודשיים וחצי, היה ניצול ברגן בלזן, מילדי הרכבת של קסטנר. כשהיה צריך עזרה, היה לו קשה לקבל אותה. אני מתביישת במדינה, שכל כך מתעמרת באותם ניצולים. המדינה צריכה להפנות את מירב המשאבים לטיפול ועזרה. להרעיף עליהם אהבה ולא לעשות ערבי זיכרון מפוארים שעולים הון עתק, ואז לשכוח מהם בשארית השנה. זהו אות הקלון שאנו נושאים איתנו. נשארו בחיים כמאתיים אלף שורדים והם הולכים ומתמעטים, ולאיש לא אכפת".
(פארי, תושבת רעננה, היא בעלת משרד התיווך מארי פארי שירותי נדל"ן).
