מירה ליאונד ז״ל
מירה ליאונד ז״ל

שנה למותה של מירה ליאונד: הטור שנכתב ב-1994 אבל רלוונטי עכשיו מתמיד

מירה ליאונד כתבה במשך שנים טורים אישיים ב”צומת השרון”. השבוע בחרנו לפרסם את אחד מטוריה בו כתבה על אווירת ה’יהיה בסדר’ והשאננות בטיולים

פורסם בתאריך: 19.5.18 19:55

לפני שנה נפרדנו בלב דואב ממירה ליאונד ז”ל, מי שכתבה שנים ארוכות ב”צומת השרון” בשנות ה-90, וטוריה האישיים היו אז לשם דבר. במלאת שנה לפטירתה, בחרנו לפרסם טור נוסף של מירה, שנכתב אמנם בשנת 1994, אבל נראה שבימים אלה, פחות מחודש לאחר אסון השיטפון בטיול תלמידי המכינה, הוא רלוונטי מתמיד.
“תסמכי על החבר’ה”, זו הייתה כותרתו של הטור בו היטיבה מירה לתאר את התסכול והחרדה שחווים הורים רבים השולחים את ילדיהם לטיול השנתי של בית הספר. על אווירת ה”יהיה בסדר”, השאננות וקלות הדעת של האחראים, וההתנגשות הבלתי נמנעת בין אם דואגת, לבין בנה המתבגר והמתפדח. והכל, כרגיל אצל מירה, ארוז לתפארת בטקסט קולח ועשיר, הטבול גם בהומור.

 

הטור של מירה ליאונד כפי שפורסם ב94

הטור של מירה ליאונד כפי שפורסם ב94

ת'סמכי על החבר’ה

מאת מירה ליאונד (פורסם בצומת השרון ב־18.3.94)

זו השנה השנייה שבני בכורי מגיש לי את טופס הטיול השנתי לאישור ומודיע: “שיהיה ברור. את נשארת בבית!” “למה?” מבקש בעלי לסנגר. “היא יודעת”, עונה הילד, והיא, שזו אני, אכן יודעת.
את עונש מעצר הבית קיבלתי אחרי שנתפסתי מתעדת בפנקס הקטן את שורת המחדלים שראיתי לפני שנתיים בטיול השנתי של כיתות ז’. “זה לא טיול”, רשמתי, “זה מסע הטירונות של גולני, רק הרבה יותר מטומטם והרבה פחות מקצועי. כיתת חיילים בני 12, שלא עברה אימוני כושר או הדרכה לכללי בטיחות והתנהגות זהירה בשטח לא מוכר, נאלצה לתפוס ראש עם מדריך מתלהב סטייל רפול.”
מתוך אהבת הארץ נדרשו הילדים להתייצב ביום השני לטיול, בשעת בוקר מוקדמת (ואחרי ליל התפרעויות נטול שינה), לטפס במעלה המצדה, לסייר במרומיה, לרדת בשארית הכוח בשביל הנחש ולטפס מחדש בברכיים רועדות בין צוקי נחל דוד. היו שנחלשו עד סחרחורת והיה מי שהסתתר כדי להקיא. אבל יותר מהכול פחדו לשבור את הפוזה ולהסגיר חולשה.
גם אם נניח שכולם נולדו בריונים, עם כוח סבל ראוי לשבח, קשה להישאר שאנן למראה חבורת ילדים הדוהרת בצפיפות במסלול מסוכן כמו שביל הנחש, וקשה עוד יותר להבטיח, כי אף אחד מהם לא ידחוף בצחוק (תמיד בצחוק), את האחד, שייפול על השני, שיפיל את השלישי אל התהום, שבינה ובין מדרגות השביל, לא טרחו חכמים להתקין גדר ביטחון. לפני שנים, נזכרה אחת האמהות, מעדה במקום תלמידה מבית ספר עירוני ט’, נפלה לתהום ונהרגה. נו, אין מה לעשות, הוסיף הורה אחר, אי אפשר להעביר את הפחד לילדים.
ניגשתי למדריך וביקשתי שיאט את הקצב. “צריך להספיק עוד המון”, הסביר “חייבים לעמוד בלוח הזמנים, וחוץ מזה, ת’סמכי על החברה”. לסמוך? צרחתי, אחרי מה שראיתי יום קודם בטיול למערות הקמח הפסקתי לסמוך גם על אמא שלי. אל המערות, הדומות יותר למחילות צינור בעובי אדם, נתבקשו הילדים להשתחל בזחילה על הבטן. גם הילדים האסטמתיים העדיפו להסתכן בחנק ובלבד שלא יישארו בצד ויקבלו תווית של חנון.
סיכונים, מתברר, הופכים בטיול השנתי כל חוויה להנאה מושלמת, אז גם אני הסתכנתי, ודרשתי לבטל את זחילתם של בעלי המשאפים במחילות החנק. רגע לאחר מכן הוחרמתי על ידי בני וסומנתי כגורם עוין. והעונש: כשבני טיפס השבוע במעלה קניונים בדרום הארץ, לי נשאר רק לטפס על הקירות בבית.

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר