במבט ראשון קשה לראות את ההיסטוריה הכואבת של טוהר (לשעבר עמוס) נעים. הוא גדל בבית נורמטיבי ברעננה, עם הורים שהשתדלו לתת לילדים שלהם הכול. כבר כילד, הוא נפלט ממסגרות, פנה לאלימות ולסמים, ואחרי שנתיים קשות בהן חוויה אחת ממסיבת טבע בה קיבל התקף פסיכוטי, הוא הגיע לגמילה והצליח לשקם עצמו. נעים מספר כי הרצון לברוח אל הסמים והאלימות נבנה כבר כילד בבית הספר היסודי כשחווה חרם ואפליה.
"בבית הספר היסודי עברתי סוג של חרם חברתי, לעג, הצקות", הוא מספר, "אז למדתי להגן על עצמי באלימות. המורה לא התייחסה לזה, אז הדרך היחידה שלי להתמודד עם זה הייתה לקחת כיסא ולדפוק לילד בראש. הייתי קורבן של המערכת, שאם קוראים לו בשמות גנאי, המורה לא עושה כלום, אבל אם הוא מקלל או צועק אז הוא נענש. אני זוכר חוויה אחת, כל כיתות ו' ברעננה היו בעדלאידע ואני ביניהם. כל הכיתות התחילו לשיר לי שיר לעג יחד ואני רציתי לקבור את עצמי, כל המורות והמנהלות היו באירוע, אף אחת לא עשתה כלום. זאת תחושה של השפלה, אכזבה, נטישה. האנשים שהיו אמורים להגן עליי, לא עשו את זה. הרגשתי שאני צריך ללמוד להגן על עצמי בבית ספר רק בדרך האלימות, או להתחבר לאנשים החזקים. בחטיבה כבר התחברתי לילדים הבעייתיים ולא למדתי. הייתי מגיע לבית הספר על מנת להפריע, לקבל מכתב השעיה וללכת הביתה. הייתי עושה רק צרות. הרגשתי שאני בתוך אפלה, הולך לשום מקום. ואז בגיל 14 ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה".
למה?
"הייתי מתויג כעבריין בחטיבה. גם בבית וגם בבית הספר אתה מקבל תחושה שמחפשים אותך, שלא מאמינים לך שאתה מנסה. בבית נגנב כסף וכל הזמן האשימו אותי ולא האמינו לי שזה לא הייתי אני. זה היה יותר קריאה לעזרה מאשר ניסיון התאבדות. המשכתי להבריז ולא להגיע לבית הספר. בגיל 16 קיבלו אותי לתיכון מטרו ווסט אחרי שאמרתי שאם אני לא מתקבל לבית הספר הזה אני הולך להיות רוצח, אני הולך להיות עבריין. הציונים שלי היו מאיות. אבל ברגע שקיבלתי את התעודה של כיתה י', הפסקתי לבוא לבית הספר. רציתי להוכיח לכולם ולעשות להם אצבע משולשת שלא האמינו בי ותייגו אותי כעבריין. בגיל 17 האלימות התחילה. הייתי יוצא מהבית במטרה למצוא מישהו שיסתכל עליי עקום כדי שאני אפרוק עליו את כל העצבים שלי. הייתי שורף פחי אשפה, מחכה עד שהמשטרה ומכבי האש יבואו. אבל למרות כל האלימות אין לי שום תיק במשטרה כי היה לי הרבה מזל. בגיל 17 גם התחלתי עם הסמים, ועד גיל 22 חוץ מלהזריק הרואין עשיתי הכול. אמ. די., אקסטזי, חשיש, הכול. הייתי מגיע למצב שאני מסיים בקבוק וודקה ולוקח חמש עשרה כדורי חגיגת ביום. התחלתי למתוח את הגבולות שלי. כל פעם לקחתי יותר ויותר סמים".
מה הסמים פתרו אצלך?
"הטבעתי את כל תחושת הכישלון והתסכול בסמים. לא ידעתי לדבר רגשות. ההתנהגות שלי הייתה ברגשות. אבל ברגע שהשתמשתי בסמים היה שקט. גם באותו הזמן לא מצאתי את עצמי. חוויתי אובדן של דוד שלי וחברה קרובה. בתור ילד בבית שלא מדברים בו רגשות, היה קשה לי לפנות למישהו ולהגיד שאני במצוקה ושאני חווה את הרגשות האלה. אז פניתי לסמים. הרגשתי אבוד. זה הגיע למצב שבגיל 17 ניסיתי להתאבד שוב, קשרתי את זה עצמי לעץ כדי לתלות את עצמי. עצרתי את עצמי באמצע איכשהו, ברגע האחרון. כשהגעתי גיל 18 והייתי צריך להתגייס, קיבלתי מהצבא פטור על אי התאמה".
צילום: עזרא לוי
איפה היו ההורים שלך?
"בהתחלה ההורים שלי בכלל לא ידעו מה קורה. הם חיו באיזושהי אשליה שאני ילד מושלם וגאון ויש בועה שעוטפת אותי והכול בסדר. אבל מתישהו גם הם שלי הבינו שיש בעיה אבל ראו שאי אפשר היה לדבר איתי. עד שהגעתי לכפר שיקום אילנות לגמילה, אמא שלי לא ידעה בכלל שאני משתמש בסמים".
מה הוביל אותך לגמילה בסוף?
"בגיל 20 הלכנו חמישה חברים למסיבת טבע, ארבעתם חזרו ואני נתקעתי במסיבה. נכנסתי לסרט רע. למצב פסיכוטי. המציאות והדמיון הפכו לאחד, והייתי במצב הזה שנתיים. הסמים שלקחתי פגשו פחדים מודחקים שהיו בי. סבלתי מהזיות, חרדות, ראיתי דמויות שלא קיימות, הייתי נרדם פעם בארבעה ימים וקם בצרחות מטורפות. הייתי רץ על הגג של הבית שלי עם שני סכיני קצבים אחרי מישהו שלא קיים.
המשפחה שלי הבינה שיש מצוקה. אכלתי סרט שכל מי שמסתכל עליי חושב שאני שוטר סמוי. כל החברים שלי נעלמו, אף אחד לא ידע להכיל את המצב שלי. ואז הבנתי שאני צריך עזרה ואני לא יכול לעשות את זה לבד. שאני צריך עזרה חיצונית".
מה היה התהליך שעברת באילנות?
"נשארתי לתהליך שיקומי של שנה, אבל ברחתי אחרי 11 חודשים. היה לי מאוד קשה באילנות. ילד בן 22 עם פוזה של מותגים, יושב עם נרקומנים והומלסים בני 40, 50 שהיו בכלא. מצד אחד אנשים שנאו אותי שיש לי בגדים יפים ומשפחה, כי בביקורים אצלי כל המשפחה המורחבת באה. היו אנשים שאף אחד לא בא אליהם. שנאו אותי על זה. מצד שני אנשים אמרו 'ילד בן 22 כל הכבוד שהוא מבין שיש לו בעיה והוא צריך עזרה'. ברחתי שלוש פעמים מאילנות, ובפעם האחרונה לא חזרתי".
כשיצא מגמילה הוא החליט לשנות את שמו מעמוס לטוהר. "כל הגמילה, תהיתי על השם, מה אני רוצה שהוא יסמל", הוא מספר, "עמוס היה לי עמוס מדי, סימל שקר, סימל הסתתרות מאחורי מסכות, דמויות. אחד שלא אומר את האמת שלו, אחד ששותק הרבה. אחד שמרצה אחרים. טוהר זה משהו נקי, אמיתי. משהו שהולך עם האמת שלו עד הסוף. משהו שהוא מבטא, בטוח בעצמו".
כמה זמן אתה נקי?
"אני לא שותה צ'ייסר, שלוק בירה, ג'וינט כלום. סירופ לשיעול אני לא שותה. נקי למעלה משמונה שנים ושלושה חודשים. להפסיק עם הסמים והאלכוהול זה הדבר הכי קל בעולם. הבעיה היא לעשות שינוי, טרנספורמציה. לא להזדהות עם אותה הדמות שהייתי. להתחיל להזדהות עם משהו אח. כשאתה מפסיק עם הסמים אתה מתחיל לעבוד על הזהות שלך, על ביטוי עצמי, על שינוי. פעם הייתי ילד שכל מילה שניה שלו הייתה קללה. הלכתי ולמדתי מילים חדשות, קראתי ספרים, למדתי להביע את עצמי. לא להיות הילד הזה יותר".
בהמשך לגמילה הלך טוהר לטיפול באל סם במשך שנה וחצי והשנה הוא מסיים לימודים של מדריך חברתי לנוער בסיכון. "למדתי גם אימון מנטלי והיום זה מה שאני עושה", הוא מסביר, " אני גם מאמן מנטלי, גם עושה סדנאות לבני נוער וגם להורים כדי לתת להם את הכלים להתמודד עם הילדים שלהם. להורים שלי לא היו את הכלים להתמודד איתי. אני בודק מול עיריית רעננה לעשות כל מיני פרויקטים לנוער בעיר. בגדול, לקחתי את הסיפור שלי והפכתי אותו לדרך לעזור לנערים שמצויים במצוקה בה הייתי ולתת להם אפשרויות נוספות".
לפני שנה וחצי החליט נעים כי הוא רוצה לספר את הסיפור שלו ממקור ראשון ובנה הרצאה בה הוא מספר את סיפור חייו. "בהתחלה התביישתי", הוא אומר, "הסיפור שלי הביך אותי, לא יכולתי לספר ולדבר עליו כמו שאני עושה את זה עכשיו. הבת זוג הנוכחית שלי דחפה אותי לעשות את זה. זה תהליך ארוך של שנים. כיום יש לי הרצאות שפתוחות לקהל הרחב, ויש לי הרצאות מיועדות למטפלים, אנשי חינוך, תיכונים, חטיבות ביניים. נתתי הרצאות בצה"ל, בשב"ס מול אסירים".
היה מישהו שניגש אליך אחרי ההרצאה שממש נגעת בו?
"המון פעמים. באחת ההרצאות ניגש אליי מישהו שאמר שהוא היה בדיוק במקום שלי. הוא לא למד ולאט לאט יצא מהמסגרת של בית הספר ונפלט לרחוב. הוא אמר לי שההרצאה שינתה את הדרך שבה הוא חושב. יש הרבה הורים שמגיעים אליי בסוף ההרצאה ואומרים לי שגרמתי לנם להבין את הבן שלהם, שהם פתאום מבינים איך לתמוך ולהכיל את הילדים שלהם דרך הסיפור שלי".
יש אנשים שמדברים איתך על השימוש שלהם בהרצאות?
"כן, מדברים. הרבה אנשים גם שואלים אותי איך להיגמל. הם מנסים להבין מה עשיתי ומה הדרך שהלכתי בה כדי להפסיק עם הסמים. אנשים אפילו מגיעים אליי דרך חברים, ושואלים איך לצאת מהסמים. הדבר הראשון שאני אומר להם, חוץ מגמילה במוסד או טיפול, זה מכתבי פרידה. מכתב פרידה אמור לעבוד על ההזדהות הרגשית שלך עם הזהות שלך שמשתמשת בסמים, הוא אמור להיפרד מהמכתב. גם הכי חשוב לקרוא לילד לשמו ולבקש עזרה. ולהבין שזה שאתה פותר את הבעיה עם הסמים זה לא אומר שאתה פותר את הבעיה שבגללה נכנסת לסמים. סמים, אלכוהול, אלימות, ניסיונות התאבדות, כל הדברים האלה הם רק סימפטום של הבעיה. צריך לעבוד על מקור הבעיה שנמצאת בנו, ולעבוד כל הרבדים שמרכיבים אותנו כבני אדם, וככה אפשר להשתקם ולהשתנות".
היו לך מחשבות על חזרה לסמים?
"היו לי מה שנקרא 'חלומות שימוש'. חלומות שאתה מרגיש שאתה תחת השפעה, שאתה משתמש בסמים שוב. ממש אחרי הגמילה, הייתי מתעורר מהחלומות האלה בזיעה קרה באמצע הלילה. החלומות היו ממש מוחשיים, אפילו לא ידעתי אם נקי או לא נקי באותו הרגע. עם הזמן אתה מבין שזה חלק מהשינוי, והתדירות של החלומות ירדה עד כדי היעלמות. היו לי רגעים שרציתי להשתמש. כשהייתי נקי שלוש וחצי שנים היה לי ממש רצון חזק להשתמש. אז הסתובבתי עם חברים נקיים, שיתפתי. יצאנו באותו הערב למסיבה וראיתי את כל האנשים המסטולים מסמים ואלכוהול במסיבה, והבנתי שאני בכלל לא רוצה להשתמש. שזה משהו רגשי בפנים. זה כבר לא מאבק יום יומי, הזהות הזאת מאחוריי לגמרי. אני כבר לא אותו בן אדם בכלל".
רוצים להישאר מעודכנים?
טוהר נעים צילום עזרא לוי
