דניאל גורביץ', תלמידת תיכון 'אוסטרובסקי' ברעננה
דניאל גורביץ צילום פרטי
דניאל גורביץ’ בת ה- 17.5, עלתה בגיל חמש עם משפחתה מרוסיה. “אני זוכרת שבדיוק אחרי הבת מצווה צמתי לראשונה בחיי והתרגשתי נורא כי רציתי להיות כמו הגדולים. אני גם זוכרת שאבא עשה ארוחה בה אכלנו מרק עם קניידלך ועוף, ואבא הכריח אותי לסיים את כל האוכל כדי שאני לא אהיה רעבה בצום למרות שהתמלאתי.
כשהצום התחיל אמרתי לעצמי ‘בואנה זה ממש קל, זה קלי קלות’ ואז הלכתי לישון ויום למחרת כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי ‘וואו אני ממש רעבה’, כנראה שזה לא כזה קל, אבל החזקתי עד הסוף. איך שהצום הסתיים רצתי לאכול. זה ממש ריגש אותי כי בזמנו למדתי בבית ספר דתי, אמי”ת רננים, אז כל העניין של הדת ממש עניין אותי, רציתי לדעת מה אומר הצום ולמה אנחנו צמים ביום כיפור. קראתי הרבה באותו יום כיפור כדי להעביר את הזמן אז למדתי הרבה על הצום ועל הסיבות שלו”.
מה אכלתם כדי לשבור את הצום?
“אבא שלי הכין תה ואכלנו עוגה קטנה, ורק אחרי זה אבא הכין כל מיני בשרים ואוכל של ממש כדי שנתמלא ונפצה על הצום”.
הרגשת הרגשה של רוחניות בזמן הצום?
“אנשים צמים ביום כיפור בשביל הרוחניות, ההרגשה הדתית והחיבור, אז ברור שהרגשתי”.
את צמה עד היום?
“כמובן. הייתה פעם אחת שלא צמתי אבל זה בגלל שהייתי בבית חולים, אני לא כל כך זוכרת למה אבל חוץ מזה, אני תמיד צמה, כל שנה”.
יש לכם איזושהי מסורת משפחתית שאתם עושים ביום כיפור?
“המסורת היא הארוחה המפסקת של מרק הקניידלעך והעוף, וכמובן הולכים לבית הכנסת כל המשפחה יחדיו”.
אודרי לוי, מנהלת שיווק, עלתה לרעננה לפני כשנתיים
אודרי לוי
אודרי לוי נולדה בעיר קאן שבצרפת ועלתה לפני כשנתיים לרעננה עם משפחתה. את הצום הראשון שלה בקהילה היהודית בעיר הולדתה היא זוכרת היטב. “זה היה כשהייתי בת 11”, נזכרת לוי, “אחי חגג בר מצווה והוא צם, אז רציתי לחקות אותו ולצום גם אני. אני זוכרת שהייתי ממש עייפה ורעבה וחשבתי להישבר. אז בבית הכנסת, התיישבתי ליד זקנה מבוגרת בת 102. היא אמרה לי ‘גם אני התחלתי לצום בגיל 11 כמוך. אני מקווה שגם את תחיי הרבה כמוני כי התחלנו לצום באותו הגיל’. עד היום אני זוכרת את זה. אני זוכרת ממש את הפנים שלה ואת הרגע הזה ואיך היא עודדה אותי לצום עד הסוף”.
מה היה נהוג לאכול אצלכם בארוחה מפסקת?
“כל שנה אנחנו אוכלים אותו הדבר. עוף בתנור עם תפוח אדמה ותמיד בסוף הארוחה יש ענבים ירוקים. זה הטיפ של אמא שלי שענבים זה טוב לפני הצום כי יש בענבים מים וגם סוכר. עד היום אני אוכלת ענבים ירוקים לפני הצום”.
ואחרי צאת הצום?
“אחרי הצום עד היום אנחנו אוכלים קודם כל עוגיות עם שקדים ועם תה נענע, ואחרי חצי שעה בערך אנחנו אוכלים מרק עוף עם אטריות ועם בשר”.
את זוכרת את ההרגשה בחוויה הזו?
“הרגשתי כאילו אני מתחילה להפוך למבוגרת. הייתי ממש גאה בעצמי. זה היה פחות קשה ממה שחשבתי כי אני חושבת שהכול בראש. כשאני שמעתי את המשפט של האישה המבוגרת על ידי, פתאום לא הרגשתי רעבה. הקלות של הצום זה רק ההרגשה בראש, זה לא הרגשה אמיתית. צריך לחשוב רק על משהו אחר. על התפילות, על קדוש ברוך הוא, וקל יותר”.
איך היה לצום כחלק מקהילה?
“כל החיים מסביב לקהילה היהודית ממשיכים הרי. רק אנחנו הרגשנו שאנחנו מיוחדים, כי כולם ממשיכים ביום יום שלהם. רק אנחנו צמים ועוצרים. זה היה יום מיוחד וממש חשוב לקהילה היהודית בעיר”.
דניאלה אוהב ציון, מנהלת כוח אדם ואת מערך מתנדבות קרן מיראז' ברעננה
דניאלה אוהב ציון
דניאלה אוהב ציון עלתה לארץ מאיראן בגיל שבעה חודשים. הפעם הראשונה שהיא צמה הייתה בגיל 12. “אצלנו בבית בגיל 10, כבר נתנו לנו לצום חצי יום”, היא נזכרת, “בגיל 12 גם אם לא היית מסוגל או רגיל לזה היית צריך כבר לצום יום שלם. לנו, האחים הקטנים היה מאוד קשה לצום. אני זוכרת שהייתי מקיאה וכבר לא נשאר היה מה להקיא. נתנו לנו להריח תפוח ומקלות ציפורן כדי שלא נשבור את הצום, כי צריך להתענות. אני זוכרת גם שהלכנו לבית הכנסת בכיפור ההוא וכמעט כל היום היינו שם. הסתכלנו על השעון, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, היינו סופרים את הזמן עד לצאת הצום – וברגע שיצא הצום, רצנו כאילו לא אכלנו שנה. אני זוכרת שלפני כיפור היו אצלנו בשכונה הרבה גויאבות. היינו מריחים את הגויאבות מהעץ וממשיכים לבית הכנסת. יש לזה ריח בשל, מעורר תאבון. אבל לא נגענו, לא טעמנו. רק הרחנו”.
מה הייתם מכינים לארוחה מפסקת?
“היינו מבשלים ארבעה עופות לגונדי (מרק פרסי עם כדורי עוף וחומוס) והיינו אוכלים הרבה לחם עם הגונדי, טובלים אותו בו. וחייב היה להיות אורז, זה בית פרסי הרי. בסוף היינו שותים כוס תה, עם עוגיות שאמא הייתה מכינה לנו”.
ומה כדי לשבור את הצום?
“היינו מגרדים תפוח עם קינמון ומים קרים. אחר כך היינו שותים קפה ותה ואוכלים עוגה, ומה שנשאר מהארוחה המפסקת היינו אוכלים. אכלנו מלא לחם, איזה תשע כיכרות”.
מה את זוכרת מהחוויה?
“משפחתיות. ישנו ביחד כל האחים על הרצפה כדי לעבור את הצום ביחד ולדאוג זה לזו. והרגשתי גם טוהרה פנימית. אם אתה צם הרי אתה רשום בספר החיים הטובים. החדירו בנו שאם נצום יהיה לנו טוב כל השנה. אתה צריך להתענות ביום כיפור. ככה חינכו אותנו וככה חינכתי את ילדיי”.
