הפורומים ברעננה מעניינים ומלאים במידע, אבל בדרך כלל עוסקים בענייני תחבורה, חינוך ובזמן האחרון עוסקים לא מעט בפוליטיקה. אבל לפוסט שהעלתה תושבת העיר בת ה-32, יעל מאיה גרוס, אף אחד לא ציפה.
את הפוסט פרסמה יעל בשתי קבוצות פייסבוק גדולות ברעננה עם עשרות אלפי חברים.
“לכבוד שנת 2019 החלטתי לצאת מהארון (לא מהקהילה שאתם חושבים, למרות שאני אוהבת אותם המון, אלא מקהילה אחרת), החלטתי לשבור שתיקה ולחשוף את הדבר הכי אישי שלי…”, כתבה יעל בפוסט. “בגיל 17 עברתי אונס, לא סתם אונס, אונס אכזרי, במשך שנים הדחקתי את זה, עד שיום אחד זה התפוצץ מולי.. בואו ואשתף אתכם מישהי שעוברת אונס, זה לא רק שרצחו לה את הנשמה שלה,אלא השאירו לה צלקת לכל החיים .. . אז כן לא יכולתי להתמודד עם הסיוטים והפלאשבקים ופשוט רציתי למות אבל באמת למות.. לאחר ניסיון התאבדות כושל וכן שיגידו שזה אנוכי, אבל בנאדם שאיבד את הרוח חיים שלו, לא יכול להמשיך לחיות … חודש לאחר מכן התאשפזתי, אובחנתי בפוסט טראומה … כי שתקתי … כל הזמן שתקתי … למה שתקתי?? כי עד עכשיו הילדה בת 17 שבתוכי מרגישה אשמה … ודחפו לי כדורים שלא עוזרים, ועדיין יש התקפי פאניקה, ולאחר תקופת שיקום ארוכה … התחלתי לעמוד על הרגליים אפילו הכרתי את אהבת חיי מהמקום הכי נמוך שהייתי בו … אבל לחזור לשוק העבודה, ואיך להסביר שעבדתי במפעל מוגן שאגב מרוויחים בו 5 ש”ח לשעה למי שלא ידע … ולא בשוק החופשי, עם הפחדים, עם החרדות או מה יקרה אם יהיה לי שוב התקף פלאשבק? ולא , לא נותנים לי טיפול בטראומה … אני לא מחפשת שתרחמו עלי ממש ממש לא, אני מחזקת את הקהילה שלי של הנפגעות ונפגעי תקיפה מינית וקוראת לכולן/ם, לא לעשות את הטעות שעשיתי לא להדחיק, לא להתבייש במי שאתה ולדבר על זה.. ולא לפחד שיישפטו אותך.. כולנו לוחמים.. וכן כל יום הוא מלחמה חדשה בשבילי … אבל דאגתי לטפל בעצמי קודם בשביל המשפחה היקרה והתומכת שלי, ואז הגיע הרגע שהחלטתי שאני עושה זאת גם בשביל עצמי … החלטתי להפסיק להתבייש, אני מי שאני … ואני שוברת שתיקה … ולא מפחדת יותר מה יגידו…”.
הפוסט האישי זכה לתהודה ברשת החברתית – מאות לייקים ותגובות של תמיכה מתושבי העיר ועשרות שיתופים.
# # #
“זה היה אחרי התיכון”, מספרת יעל השבוע לצומת השרון, “הייתי בין הקטנות בשכבה אז זה היה לפני גיל 18, ממש לפני יום ההולדת שלי, לצערי הרב. 24 שעות אחרי שזה קרה, כבר היה לי התקף פאניקה. לא סיפרתי לאף אחד על המקרה. כמה חודשים לאחר מכן, התגייסתי לחיל האוויר. בטירונות היה לי מאוד קשה. המפקדת שלי שמה לב שיש איזה קושי מסוים, אבל באותו זמן ההורים שלי נפרדו אז תירצתי את הקשיים שלי בפרידה שלהם. לא רציתי שאף אחד יידע את הסיבה האמיתית. בצבא גם היו לי כבר זיהומים בעקבות מה שעברתי. המפקדת שלי שלחה אותי לבית החולים, גם שם מאוד ניסיתי להסתיר את מה שקרה. הדבר שהכי הפחיד אותי אחרי שקיבלתי את הזיהום זה שמישהו יגלה מה קרה לי. נתתי כל מיני תירוצים וסיבות, ושמרתי את זה לעצמי. אף אחד לא ידע”.
“כשקורה לך דבר כזה, אתה לא יכול להתמודד עם זה”, ממשיכה יעל במונולוג המצמרר שלה. “זה כאילו רצחו לך את הנפש. זה מופיע בסיוטים, בפלאשבקים, בפחדים. העולם שלך נהיה אחר לגמרי. כל הביטחון העצמי שלך יורד לטמיון, במיוחד כשאת ילדה בת 17 וחצי. היו לי המון התקפי חרדה אחר כך. סיוטים, פחדים. הייתי הולכת למסיבות עם חברות שלי ופתאום הייתי בורחת החוצה מהמסיבה ובוכה, ורק רוצה לחזור הביתה. ההתקפים הפכו לתכופים יותר וזה הוביל לניסיון התאבדות ראשון בגיל 24”.
ואז בעצם הכל התפוצץ, המשפחה גילתה?
“כן. בעקבות ניסיון ההתאבדות נכנסתי לאשפוז יום. שם כחלק מהטיפול מזמינים את אחד ההורים, אז הזמנתי את אבא שלי וסיפרתי לו על המקרה. באותה תקופה גם התחלתי לעבור טיפול עם מטפלת לנפגעות תקיפה מינית. התחלתי איתה תהליך ומאוד נשענתי על התמיכה שלה. כשהיא עזבה לחופשה בחו”ל, מהר מאוד המצב שלי התדרדר. לא רציתי יותר טיפולים, לא רציתי שום דבר. אז הפסקתי עם הטיפולים וחזרתי לשוק העבודה, עבדתי והדחקתי את הטראומה, אבל בסופו של דבר זה תקף אותי. אי אפשר לברוח מזה. לאחר מכן היו ניסיונות התאבדות נוספים. ניסיון אחד באמת כמעט הצליח. כשמישהו רוצה למות, הוא באמת עושה את זה. זה לא בשביל תשומת לב. ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה, ועשיתי את זה. עוד כדור אחד, ולא הייתי כאן”.
איך בסופו של דבר הצלחת להשתקם?
“עברתי תקופה ארוכה מאוד של שיקום. בהתחלה לא היה לי חשק לחיים. אבל אז ראיתי איך המשפחה שלי הגיבה אליי, ונלחמתי במיוחד בשבילם, עד שבאיזשהו שלב התחלתי להילחם בשביל עצמי. הבנתי שהצלקת תמיד תישאר, אבל אפשר להילחם על החיים. זה לעבור הרבה קשיים בדרך”.
# # #
יעל נולדה והתחנכה ברעננה. היא למדה בבתי הספר היסודיים “דקל” ו”מגד”, בחטיבת השרון ובתיכון אוסטרובסקי. היא מספרת כי בשל העובדה שכל משפחתה וחבריה נמצאים ברעננה, חיפשה בית לנפגעות תקיפה מינית באזור, אך הקרוב ביותר שהוצע לה היה בחיפה.
“אני חייבת להגיד שבשיקום התאכזבתי ממשרד הבריאות. חלק גדול מהשיקום זה לחיות בדיור מוגן ולהרגיש בטוחה תוך כדי השיקום, ורצו במשרד הבריאות שאני אסע לחיפה כדי להשתקם”, מספרת יעל, “בזמנו לא היה מענה של דיור מוגן לנפגעות תקיפה באזור שלנו בכלל. זה היה רחוק מאוד מהמשפחה שלי ומהחברים ומהסביבה הקרובה והתומכת שלי. זה איכזב והכעיס אותי מאוד שאין מענה קרוב לבית שלי. זה גם גרם לי גם להבין שאני רוצה בסופו של דבר לפעול לפתיחת בית לנפגעות תקיפה מינית ברעננה שישרת את תושבות האזור”.
יעל מאיה גרוס
אז איפה עברת את השיקום?
“בסופו של דבר גרתי בבית שיקומי בכפר סבא, אבל זה היה בית מעורב של נפגעי נפש, גם בנים וגם בנות. זה לא דיור מוגן שמיועד ספציפית לנפגעות תקיפה מינית. וכשזה מעורב, הפחד מגברים פתאום חוזר אלייך. אם היה מגיע מדריך חדש הייתי מבררת עליו את כל המידע שיכולתי לגלות. אז הבנתי את החשיבות של דיור מוגן הומוגני, שכולל רק נשים”.
בואי נדבר על החשיפה שלך בפייסבוק. מה גרם לך להיחשף?
“לפני מספר חודשים יצא לי לדבר עם מישהי, נפגעת תקיפה מינית מהקהילה החרדית. היא יצאה מהשתיקה, ומאוד כעסו עליה בקהילה שלה שהיא חשפה את זה. הרגשתי שדי, אי אפשר יותר, אני לא צריכה להתבייש בזה. הרבה פעמים אני מסתירה ופשוט בער בי להוציא את זה. נמאס לי לקבור את זה. זה חלק מהחיים שלי וזה הולך ללוות אותי בשארית החיים. נמאס לי להתבייש במי שאני ולהסתיר את זה כי זה חלק ממני. לא רציתי להיות רק עוד מספר בקהילה הזאת. נמאס לי להסתתר”.
איך המשפחה הגיבה כשחשפת מולם את מה שעברת?
“המשפחה הגרעינית ידעה על זה כבר לפני שחשפתי את זה בפייסבוק. התמיכה שקיבלתי מהם היא מטורפת. עצומה. מההורים, משני האחים שלי ומאחותי, זה מדהים. אני מקבלת המון אהבה. אני מודה כל בוקר שיש לי משפחה כזו”.
איך הייתה ההרגשה ביום שאחרי?
“קמתי ליום אחר. זאת הייתה הקלה עצומה. פחדתי בהתחלה לפרסם את זה, חטפתי קצת חרדות מהחשיפה. אבל התגובות היו מאוד חמות. הרבה מהן היו תגובות שאמרו לי שזו לא אשמתי. אבל זה מה שכולם אומרים לך, וזה משהו שמאוד קשה להפנים. מבחינתי החשיפה משרתת שתי מטרות. אחת, ההקלה. והשנייה, התקווה שהחשיפה הזו תגיע לבנות אחרות, שיבינו שלא צריך לוותר על החיים”.
מה הם הקשיים, מלבד הנפשיים, של אישה שעברה תקיפה מינית?
“מלבד הקשיים הנפשיים והמאבק המנטלי, יש את הקושי למצוא עבודה בשוק החופשי. הרבה נשים שעברו תקיפה בוחרות לעבוד במקום עבודה מוגן, כחלק מהתהליך השיקומי. אבל השכר הוא מאוד נמוך. חמישה שקלים לשעה, זה מה שהייתי מקבלת. ודרישות העבודה הן מאוד שונות בשוק החופשי. פתאום, כשאת יוצאת לשוק העבודה, זה ממש להתחיל מחדש. יש כמובן גם את הקושי של חוסר הצדק. תראה, אנס היום עובר שיקום בבית הכלא ויכול לקבל תואר. איך בן אדם שהרס חיים של מישהי, יכול לשבת בבית הסוהר מכספי המיסים של קורבן האונס שלו וללמוד לימודים אקדמיים? והקורבן? יכול להיות שהחיים שלה נהרסו לחלוטין. זה קונטרסט מטורף”.
# # #
בימים אלה, אחרי תהליך שיקום ארוך, יעל מחפשת עבודה. בנוסף, היא מתכננת חתונה עם בן זוגה מזה שלוש שנים וארוסה.
“בהתחלה מאוד פחדתי מהזוגיות הזאת”, מספרת יעל, “היו לי קשרים בעבר, ניסיתי אחרי המקרה, אבל זה לא עבד. אבל איתו הכל שונה. מהרגע הראשון הוא ידע עליי הכל, והוא מבחינתי הבן אדם הכי מדהים שנתקלתי בו. יש לי תמיכה עצומה מצדו. הוא עבר איתי הרבה משברים בדרך, המון. אני מאחלת לכל אחת בן זוג כזה. הוא מקבל אותי כמו שאני, אני יודעת שזה מאוד קשה להיות בן זוג של מישהי שעברה דבר כזה. זה המון ויתורים. היה לי הרבה פעמים פחד שהוא יוותר עליי. אבל הוא לא עשה את זה. וצריך אהבה אמיתית וחברות אמיתית, וזה מה שיש לי”.
יש משהו שאת רוצה להגיד למישהי שקוראת את זה ועברה את מה שאת עברת?
“אנשים לא מודעים לכמה הקהילה הזו גדולה. כמה בנות נפגעו מינית. בכל הארץ. זה אחת מתוך אחת. אנשים חושבים שזה פעם ב.., רק כשרואים את זה בחדשות. אבל יש המון ששתקו כמוני. יש המון שעדיין שותקות. אני רוצה להגיד גם משהו שאני לא עשיתי ואני מצטערת על כך. באותו הרגע שקורה דבר כזה, צריך לגשת למרכז לנפגעות תקיפה מינית. לא להישאר עם זה לבד. אם זה קורה לך, אני ממש מבקשת את זה. זה משהו שאני מאוד מצטערת עליו שלא עשיתי. ואל תוותרו על החיים, שום דבר לא שווה את זה”.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
