יום העצמאות 2017. על במת הטקסים בהר הרצל עומדת רב סרן ירוס שיגוט-איילה ודמעות בעיניה. “אני מדליקה משואה זו, לכבוד כל הדורות שלפנינו, שפיללו חלמו ושאלו, האם שלום בירושלים?”, אומרת ירוס בקול רועד, ויחד עם החייל שלצידה מדליקה את משואת יום העצמאות לקול מחיאות כפיים רועמות.
ירוס הגיעה למעמד הנכסף עקב עשייתה החברתית הענפה. מלבד היותה ראש מדור חינוך של זרוע היבשה, ירוס, תושבת רעננה בת 32, מתנדבת, מסייעת ותורמת לקהילה כבר יותר מעשר שנים במגוון דרכים, בין השאר בתמיכה ובפיתוח פרויקט “זיכרון בסלון”, שמאפשר לניצולי שואה לחלוק את סיפורם במקום לתת לו לדעוך ולהיעלם.
“אנשים שואלים אותי מה את קשורה לזה? איך השואה מתקשרת אלייך?”, מספרת ירוס, “זה ברור שזה נשאל כי אני אתיופית, ואוקיי, הם שואלים ובצדק, מה אני באמת קשורה לזה? זה מסקרן אותם. בדרך כלל אתה צריך להרגיש זיקה אישית למשהו שאתה מתקשר אליו. אבל לי יש זיקה אישית. כמו שאני מצפה מאנשים אחרים שידעו מה הוביל את המשפחה שלי לעלות לארץ ויכירו את הסיפור של העדה שאני מגיעה ממנה, מצופה ממני להכיר את הסיפורים ולהפיץ את דבריהם של אנשי העדות. לעזור להם לספר את סיפורם”.
החלום להתגייס התגשם ובגדול
ירוס שיגוט-איילה. קרדיט: דובר צה"ל
ירוס עברה דרך ארוכה עד שהגיעה לבמת הטקסים בהר הרצל. היא נולדה באתיופיה, עלתה לארץ כשהייתה בת 4 והתמקמה יחד עם משפחתה באשקלון. לפני כשנתיים עברה עם בן זוגה לרעננה. בתור אשת קבע בעשור האחרון, היא מספרת שהשירות בצה”ל מבחינתה הוא לא פחות בהגשמת חלום.
“כשהייתי בחטיבה ובתיכון, תמיד הייתי רואה חיילים והייתי נורא מתלהבת”, אומרת ירוס, “בלי כל קשר לפורים, הייתי פעמיים בשבוע שמה את המדים של אחותי הגדולה ומסתובבת בשכונה. בגלל שלמדתי בבית ספר דתי, לקראת הגיוס לא הייתי אפילו מודעת לתפקידים שיש בצבא. היום מלש”בים שרוצים להתגייס יש להם הכוונה, בתקופה שלי זה לא היה, במיוחד לבנות. את מגיעה לבקו”ם ולא יודעת לאן את מתגייסת. הלם מוחלט. הטירונות הייתה נורא קשה לי, זאת הייתה פעם ראשונה שאני יוצאת מהבית. גדלתי בשכונה רק עם אתיופים, ופתאום זה להכיר אנשים שונים לחלוטין. אבל מהר מאוד התעשתי על עצמי ובהמשך השירות כבר יצאתי לקצונה. טיפסתי לאט בסולם הדרגות עד שהגעתי לתפקיד בו אני נמצאת היום”.
התפקיד שלך כראש מדור חינוך מתקשר לעשייה החברתית שלך מחוץ לצבא?
“חד משמעית. התפקיד שלי בצבא זה להתעסק עם עולם החינוך, כך שעשייה שמתרחשת מחוץ לצבא היא לא תלושה, לא מנותקת, זה לא תחום אחר, זה עדיין בזיקה למה שאני מתעסקת בו בתוך הצבא. אבל כן, יש משהו מספק כשאתה עושה פרויקטים בחוץ, בחברה הישראלית עצמה, ולא רק מתרכז בדברים בתוך צה”ל”.
מאיפה מגיע הרצון הזה להתנדב?
“האוכלוסייה שאני הכי אוהבת להתנדב בה זה אוכלוסיית מבוגרים, זה בא מהמקום של הבית. אמא שלי אלמנה, אבא שלי נפטר שנה לפני שעלינו לארץ ואני הילדה הכי קטנה שעזבה את הבית, אז ככה יצא שגרתי עם אמא שלי עשר שנים לבד אחרי שאחותי הגדולה עזבה את הבית. כשעזבתי אני את הבית של אמא, פתאום הבנתי שאמא שלי גרה רחוק ממני, לבד, העניין של הבדידות שלה היה לי מאוד קשה. לכן אני חושבת שמהמקום הזה העשייה שלי בעיקר מתרכזת באוכלוסיית המבוגרים, במטרה להפיג את הבדידות, לעזור להם, לסייע להם. מלבד “זיכרון בסלון”, אני גם מתנדבת במספר עמותות נוספות לגיל השלישי, כמו “ארגון דור לדור” ופרויקט “שעה שמחה”. הרבה פעמים תופסים את המבוגרים כאנשים שאין להם מה לתרום, אבל זה לא נכון, הם מאוד משמעותיים, יש להם המון ידע והמון מה לתת. מלבד זה אני גם מתנדבת גם בארגון “סיפור על הדרך”, שכולל פעילות שמטרתה לחשוף את החברה הישראלית לבני העלייה האתיופית, דרך סיפור העלייה שלהם, המורשת והתרבות. העשייה החברתית הזאת החלה מהרגע שסיימתי את קורס הקצינים. יש משהו בתוך תהליך הקורס, למרות שזה מאוד עמוס ואינטנסיבי, יש לך רגע להתמקד עם עצמך בדברים העמוקים. אין ספק שהרבה מהעשייה הזאת היא בזכות הצבא”.
המעמד של טקס המשואות. איך זה הרגיש?
“הסיפור של הטקס לא מתחיל על הבמה. קצת לפני טקס המשואות, אחרי הרבה שנים של לבטים ובעקבות העשייה ובני העדה האתיופית, החלטתי לעשות מסע לאתיופיה למצוא את הכפר בו אבא שלי גדל ואת המקום בו הוא נקבר. המטרה שלי הייתה להגיע לקבר שלו, אבל הוא נמצא בכפר מאוד מרוחק ומבודד שהייתי צריכה ללכת אליו ברגל, כי לא הייתה שום דרך לנסוע אליו. היו המון קשיים במסע, זה היה ממש טיול של סגירת מעגל. ופתאום, כשהייתי שם במלון באתיופיה, עוד לפני שצעדתי אל הקבר, קיבלתי שיחת טלפון מהצבא שאמרו לי שנבחרתי להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. המפקדים שלי המליצו עליי להדליק את המשואה הצה”לית, ובחרו בי”.
ובטקס עצמו?
“למרות שאני בן אדם של מילים, אין לי איך לתאר את ההרגשה. זו גם סגירת מעגל אחרי ביקור בקבר של אבא שלי, שהייתה לו מורשת ציונית מאוד והוא נפטר שנה לפני שעלינו לארץ. ואז פתאום אני מדליקה משואה בטקס בהר הרצל, זה ממש משפל לגאות. תחושה מאוד מעורבת”.
הזדמנות אחרונה לשמוע
ניצולת השואה רחל רות באירוע זיכרון בסלון
צילום שחר פלד
הפרויקט הבולט בו ירוס משתתפת בארבע השנים האחרונות הוא “זיכרון בסלון”. לאחר שעברה לגור ברעננה, היא פועלת רבות כדי להגדיל את מספר אנשי העדות בפרויקט, ואת מספר הבתים המארחים שמוכנים בו חלק.
למה בעצם הצטרפת לפרויקט?
“יש משהו בסיפור של השואה שכולנו מרגישים חלק ממנו. אנחנו אף פעם לא מניחים לזה להישכח מאיתנו. זה הגיע מהמקום שבו רציתי להפוך את זה ליותר בשביל אחרים. החברים והחברות שלי הם לא אנשי צבא, הם השתחררו אחרי הסדיר, למדו לימודים אקדמיים וכל אחד נמצא בעבודה שלו. בתקופה הלאומית – ימי הזיכרון, השואה והעצמאות, אני תמיד עמוסה. בניגוד לחברים שלי, בגלל שאני בצבא, אני מרגישה את הימים האלה, את יום השואה למשל אנחנו מציינים כמובן בצבא, מביאים ניצולים שידברו מול מאות חיילים. אבל אותם חברים שלי, הם לא נמצאים במסגרת בה הם חווים את יום השואה, הם לא באמת מציינים את האירועים האלה. אם אתה לא בבית ספר או בצבא, אתה לא מרגיש את זה. אז לפני חמש שנים, כשעוד גרתי באשקלון, גיליתי את “זיכרון בסלון”, וזה הרגיש לי כמו ייעוד. הרגיש לי שזה מה שבאמת ממלא את החוסר אצל אנשים אחרים. “זיכרון בסלון” הוא שונה מרק לשמוע עדות. משהו בחוויה הזו ובטח בשיח שהיה אחר כך, השיח שנוצר בין חברי הקהל ובין הקהל לאיש העדות, נורא קסם לי. ואז החלטתי לקחת בזה חלק, ובשנה שאחרי כבר הפכתי להיות מעורבת בעצמי, לגייס שורדי שואה, מארחים. השנה, פניתי לאחראית של הפרויקט, וביקשתי להפוך למובילת קהילה של הפרויקט ברעננה”.
הפרויקט הזה הופך לרלוונטי רק לקראת יום השואה?
“כרגע כן, המיקוד של הפרויקט הוא ביום השואה. צריך להתחיל קודם כל בקטן, כי כרגע יום השואה עובר לאנשים על יד האוזן. מלבד זה, אני ועוד תושבת, דור שני לשואה, נפגשות עם מספר מנהלי בתי ספר, ביניהם התיכונים אביב ואוסטרובסקי וחטיבת השרון, על מנת להטמיע במהלך השנה את הנושא בבתי הספר ולא להפוך אותו לרלוונטי רק ביום השואה”.
כמה גדל הפרויקט ברעננה מאז שהתחלת לקחת בו חלק?
“בשנה שעברה היו לנו 40 מארחים ו-40 אנשי עדות. השנה יש לנו 123 אנשי עדות ו-80 מארחים. יש היום יש יותר היענות מצד ניצולי שואה ובני דור שני שרוצים לספר את הסיפור של הוריהם, מאשר אנשים שרוצים לארח”.
יצא לך שנתקלת בסיפור שממש נגע לליבך?
“היו לי כמה מקרים כאלה. אחד מהם היה כשהגעתי לניצול שואה לחלק לו משלוח מנות במסגרת חג פורים, איחלתי לו חג שמח ושאלתי אותו, ככה על הדרך, אם הוא יהיה מוכן לספר את הסיפור האישי שלו. הדבר הראשון שהוא אמר לי זה אם אפשר לחבק אותי. כשאתה מגיע לאנשים מבוגרים, יש בהם בדרך כלל חשדנות. ופתאום שאחד אומר לך את המשפט הזה, זה מדהים. הוא אמר לי שסוף סוף מישהו שם לב שהוא כאן, ומביע עניין לשמוע את סיפורו. יש לנו דור שמעט מאוד ממנו נשאר, ובקרוב הוא כבר לא יהיה. יש לנו הזדמנות של ממש לשמוע את סיפורם”.
יש לא מעט תלונות על היחס מצד המדינה לניצולי שואה, על הקצבאות. מה דעתך בעניין?
“בגלל שאני בצבא אז אני לא אתייחס להחלטה של ממשלה כזו או אחרת, אבל אני כן בוחרת להתייחס לזה מהמקום של האזרחים. יש לנו בידיים את האפשרות לשנות להם את המציאות. אני נפגשת בשבוע עם בין שניים לשלושה נתוני עדות, בין אם הם דור ראשון או דור שני שמחפשים לספר את סיפור הוריהם. הדבר היחידי שמעסיק אותם זה הסיפור של הבדידות. והפרויקט של “זיכרון בסלון”, מפיג להם את הבדידות, חד משמעית. אלה שמשתתפים צמאים לזה. ונרקם פה קשר בין המארחים לבין הניצולים. קשר שלעתים הופך לחברות ונמשך הרבה אחרי יום השואה”.
לסיום, יש לך פנייה לקוראים.
“הסיבה שהסכמתי לעשות את הכתבה היא כי אני חושבת שיש באמת הרבה פוטנציאל בתכנית של “זיכרון בסלון” ברעננה. כולם יודעים שלישראלים יש נטייה לחכות לרגע האחרון, ופתאום רגע לפני יום השואה יש קפיצה מטורפת במערכת שלנו וכולם רוצים לארח אצלם. אז אני אשמח שבמקום שזה יהיה רגע לפני יום השואה, מה שיקשה לוגיסטית על ההתארגנות, אשמח שהפניות יהיו לאורך כל השנה, שהתושבים יפתחו את הבית ויסכימו לארח ניצולים, ואם יש אי שם אנשים שרוצים לספר את הסיפור שלהם – אז יש מי שרוצה לשמוע אותו. גם בני דור שני ושלישי שרוצים לספר את הסיפור של שורד השואה במשפחתם, יותר ממוזמנים”.
לניצולים המבקשים לספר את סיפורם ולתושבים שמעוניינים לפתוח את ביתם לפרויקט, ניתן ליצור קשר עם ירוס דרך אתר זיכרון בסלון, או דרך כתובת המייל שלה, [email protected]
בכל הערים התקיימו אמש, ערב יום השואה, והיום, יום השואה, מפגשי “זיכרון בסלון”, בו מארחים תושבים שורדי שואה כדי שישתפו את העדות שלהם. ההרשמה לאורחים או מתארחים באתר הפרויקט www.zikaronbasalon.com.
