אין מקום יותר סימבולי לקיים את הראיון המשותף בין סמ”ר (במיל’) מנחם דביר ורס”ן (במיל’) אריה ארבל מאשר סניף רעננה של ארגון נכי צה”ל, הארגון דרכו השניים נפגשו והתחברו.
דביר השתתף ונפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, וארבל נפצע בתאונת אימונים בזמן מלחמת לבנון. שניהם נפצעו קשה ביד שמאל, ועברו ניתוחים מורכבים כדי להציל אותה. השניים נפגשו לפני שלוש שנים, מעט לאחר שמדינת ישראל הכריזה על יום הוקרה לאומי לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. בעקבות כך, יזמה עיריית רעננה מפגשים עם פצועי מלחמה שיספרו את סיפוריהם וכך פנה ארבל, יו”ר סניף רעננה של ארגון נכי צה”ל, למנחם דביר, בבקשה להפיץ ולחלוק את סיפורו האישי.
אריה ארבל
מנחם דביר במרכז התמונה צועד ליד הטנק
אריה: מנחם, בוא ותספר לקוראים קצת על עצמך.
מנחם: “הפרטים היבשים? אני בן 68. נולדתי במושב צפריה. למדתי בישיבה תיכונית בני עקיבא בנתניה, לאחר הגיוס הגעתי ליחידת החי”ר חרמ”ש (חיל רגלים ממוכן ומשוריין), שלימים הרכיבה את חטיבת כפיר ובזמנו הייתה מסופחת לחיל השריון. השתחררתי באוגוסט 1972, ועוד הספקתי ללמוד לפני המלחמה שנה אחת בכלכלה וחשבונאות. אחרי המלחמה והשיקום, המשכתי את לימודיי, ועבדתי במספר משרות בכירות בניהול בבנק איגוד. כעת אני פנסיונר”.
אריה: אתה זוכר משהו בתקופה שלפני המלחמה? משהו מיוחד בשירות הסדיר שלך?
מנחם: “בכלל לא היה משהו מיוחד בתקופה הזו. רוב השירות שלי היה בסיני. חוץ מזה שאכלתי הרבה חול ופעם בהרבה זמן הייתי מגיע הביתה, לא קרה משהו ראוי לציון”.
אריה: קח אותנו לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. אני הייתי אז ילד בן תשע. איפה המלחמה תפסה אותך?
מנחם: “כמו את הרוב, בבית הכנסת. הייתי במושב שלי, בצפריה. עוד לא הייתי חלק מחטיבה מסודרת כי אפילו לא הספקתי לעשות מילואים. אני לא זוכר אם הגיעו מגייסים או שהיה טלפון הביתה, אבל מה שאני כן זוכר זה שהגעתי למחנה בג’וליס ואז מהר מאוד ביצענו ירידה עם הנגמ”שים לסיני. השתתפתי במלחמה מהיום הראשון שלה ועד שנפצעתי, ביום האחרון שלה”.
אריה: אני זוכר את ההרגשה בעורף, שבאמת האמנו שזה חורבן בית שלישי. היית בחזית, בחיל הרגלים. מה הייתה ההרגשה? פחדת?
מנחם: “כשאתה נמצא בתוך סיטואציה אתה לא רואה את התמונה הגדולה מחוצה לה. לא הרגשתי פחד. הייתי בהמון חילופי אש. קשה להגדיר את זה, קשה לתאר מה אתה מרגיש אבל אני לא הרגשתי פחד בשום שלב, לא יודע למה. עד שלא נפצעתי, לא הרגשתי פחד. כשגייסו אותי הלכתי בחדווה למחנה כאילו אני הולך לנשף מסיכות”.
אריה: מה אתה זוכר מרגעי הפציעה?
מנחם: “נפצעתי ביום האחרון של המלחמה. אני מדבר איתך כבר על אחרי המון קרבות, הרבה פצועים והרוגים. בערך יומיים-שלושה לפני סוף המלחמה, מודיעים לנו שרוצים להעביר את הנגמ”שים שלנו לחטיבה 274. אלה אותם נגמ”שים כמו שהשתמשו בצוק איתן, רק שאז הם לא היו ממוגנים נגד טילים. אמרו לנו שלא צריך שכולם יבואו מהיחידה שלנו, רק שניים עם כל נגמ”ש. אני ועוד חבר, ששון בסל, הגענו לשם עם הנגמ”ש. הפציעה אירעה ב-21 באוקטובר. היה בזמנו קו של מוצבים ליד תעלת סואץ, ואחד המוצבים היה חמוטל. היו שמונה ניסיונות לכבוש את המוצב מידי המצרים, הניסיון שלנו היה האחרון. הניסיון לכבוש אותו היה מהצד האחורי שלו, ובעצם כלל תנועה על תלולית עפר ארוכה שהובילה למוצב. הבעיה העיקרית הייתה שהמצרים התחפרו בתוך שוחות חול עם טילי כתף. בדקה אחת מצרי היה חופר ויורה עלינו. יצאנו בנגמ”שים וזחל”מים (רכבים קרביים משוריינים), אני הייתי הנהג באחד הנגמ”שים. נבחרתי בהגרלה. התחלנו לעלות על הגבעה ומיד התחלנו לחטוף מטח של טילי כתף. התחילו לטבוח בנו. חלק מהכלים נתקעו בחול. אנחנו חטפנו שתי פגיעות מהצד. למזלי אני נהגתי, כי הנהג הוא יחסית מבודד בנגמ”ש. הרכב התחיל לבעור. היו לנו בתוך הנגמש הרבה רימוני זרחן שרק תרמו לבערה. נפגעתי בגפיים וחטפתי רסיסים בפנים שאחד מהם עד היום נמצא אצלי בעין. הייתי עיסה אחת גדולה. עם כל הפציעה לא הייתי מסוגל לזוז. פתאום בא מישהו מאחורי והתחיל למשוך אותי לכיוון דלת הנגמ”ש. הוא משך אותי מהנגמ”ש, חטף כדור, ונפל עלי ללא רוח חיים. לבחור הזה קוראים אדם צין ז”ל, הוא היה איתי בנגמ”ש ובקושי הכרתי אותו. לאחר מותו קיבל את צל”ש הרמטכ”ל. אני זוכר שהתחיל להחשיך, ובגלל שהבגדים שלי נשרפו היה לי מאוד קר. זה היה מדבר וסוף חודש אוקטובר. הייתה הוראה של המח”ט לא לפנות את הפצועים, ומי שיכול שיברח עם מה שהוא יכול. אבל מפקד הפעולה, יוסי כהן, אמר שהוא מפנה את מה שהוא יכול עם הכלים שיש לו. אותי פינו על מכסה מנוע של זחל”מ. העבירו אותי לתאג”ד שהיה ברפידים. כשהגעתי לתאג”ד אני זוכר שהרופא השכיב את כולם ואמר לפנות אותי ראשון. איבדתי את ההכרה, והתעוררתי אחרי כמעט חודש בבית החולים איכילוב. אם הייתי מאבד את ההכרה בקרב ולא בתאג”ד היו משאירים אותי בשטח והייתי חוזר בעסקת חילופי גופות”.
מנחם דביר בבית החולים (מימין)
אריה: מה קרה בבית החולים?
מנחם: “את ההכרה איבדתי בגלל קריש שנכנס לי למוח כתוצאה מריסוק של עצמות. זה כמו אירוע מוחי. עברתי כמה ניתוחים, בין היתר כדי להציל לי את היד, וכדי להציל אותי בכלל. מי שגילה שיש לי קריש דם היה רופא יהודי מדרום אפריקה שבמקרה נקלע לניתוח שלי והתעקש שזה הגורם לאובדן ההכרה שלי וביקש להזריק לי תמיסה שתעזור לי. הסיכוי לשרוד דבר כזה עומד על 25 אחוז והסיכוי לצאת מזה בלי נזק מוחי נמוך הרבה יותר. המזל שלי שהוא התעקש ונלחם כדי להזריק לי את זה”.
אריה: עוד מישהו שרד מהנגמ”ש שלך?
מנחם: “בנגמ”ש שלי עד כמה שאני יודע, מי שנשאר בחיים זה רק אני וששון בסל, שגיליתי שהוא חי שלושים שנה אחרי המלחמה. גם הוא העיד לטובת קבלת הצל”ש של אדם צין. הוא הצליח להימלט מהנגמ”ש הבוער דרך פתח בגג. בנוסף היה גם את מיכאל פביאן מרעננה ז”ל, שסבל מפוסט טראומה ושם קץ לחייו לפני שנים”.
אריה: אני יודע על עצמי מהפציעה שלי שהשיקום זה תהליך ארוך. איך הוא עבר עליך?
מנחם: “עשיתי הרבה פיזיותרפיה. את כף היד לסגור לקח לי שנה וחצי. השתילו לי בעצם גידים כדי להציל את היד. גם את הברך שהתרסקה לקח לי זמן לשקם. כתוצאה מהפציעה אני לא יכול לרוץ בכלל. יש לי 68 אחוזי נכות. אני זוכר שאחרי הפציעה התייצב לידי מישהו, אחרי שחזרתי להכרה, פסיכולוג, ואמר לי: ‘אני נשלחתי לטפל בך’. אמרתי לו ‘למה אתה חושב שאני צריך אותך?’. אחרי חודש הוא התייצב עוד פעם, שאל אותי אם אני בטוח שאני לא זקוק לטיפול, וזה היה סוף הסיפור”.
גלויה שנמצאה בכיסו של מנחם דביר מגואלת בדם לאחר הפציעה
אריה: לך היה מזל, היו פצועים שסבלו מפוסט טראומה שפסיכולוג אפילו לא הגיע אליהם.
מנחם: “היו, אני לא הייתי אחד מהם. תמיד הייתי פתוח לגבי הסיפור שלי ואף פעם לא הדחקתי אותו”.
אריה: בוא נדבר קצת על ההווה. אתה תמיד מספר שהיית לך סגירת מעגל עם הבן שלך בעקבות המלחמה.
מנחם: “נכון. חגי, הבן שלי, לפני שנתיים בערך תרם כליה באופן אלטרואיסטי לחלוטין דרך עמותת ‘מתנת חיים’. המטרה של העמותה היא לנסות לרתום אנשים שיעניקו כליה לאלה שהם לא מכירים. הבן שלי מתגורר בנתיבות, שם יש מתנ”ס שמעבירים בו הרצאות. הבן שלי סיפר על תרומת הכליה, ואז אמר שמבחינתו הוא סגר מעגל שאני פתחתי. לקח לי הרבה זמן להבין מה זה אומר, ואפילו איזו שיחה עם פסיכולוג שאני מכיר, אבל בסוף הבנתי שמבחינתו הוא עצמו לא היה קיים ונוצר בלי אדם צין ז”ל, שהקריב את עצמו בלי להכיר אותי בכלל כדי להציל את החיים שלי. וזה מה שהבן שלי עשה, לכן זו סגירת מעגל מבחינתו”
