את התאריך ה-19 בדצמבר, 2015, ישי לוי מרעננה לעולם לא ישכח. זה היה הרגע בו הוא חתר למגע אל מול מחבל אכזרי, שביקש לרצוח אנשים בגן שעשועים ברעננה ובבית הכנסת הסמוך לו. במעשיו, לוי מנע מהאירוע, שבו נפצעו שלושה בני אדם, להפוך לטרגדיה איומה.
“אני זוכר את אותו יום בבירור”, משחזר לוי. “זאת הייתה שבת עם קצת שמש, אחרי כמה ימים טובים של גשם. שבת קיצית ככה באמצע החורף, מזג האוויר היה נעים. אני והמשפחה סיימנו תפילה ואת ארוחת הבוקר, והלכנו לקיים סעודה שלישית אצל חברים שגרו ממש מול גן עלייה. לקראת סוף הארוחה, שניים מהילדים שלי, ניראל ואביאל, שהיו אז בני תשע ושש, ביקשו לרדת ולשחק בגן. הם מאוד אהבו אותו, וגם אנחנו. זה היה גן שגם אני כילד שגדל ברעננה, נהגתי לשחק בו, רק שבזמני עוד הייתה שם ספינת פיראטים ענקית. כמה דקות אחרי שהם ירדו למטה, שמענו צרחות. אני ברגע הראשון לא התייחסתי לזה. המשכנו לשבת קצת בשולחן, אמרתי לעצמי שילדים בטח סתם משחקים וצורחים. אבל אז כשהצרחות התחזקו, אשתי רצה לחלון והביטה במתרחש. היא הסתובבה אליי, ובפנים מבוהלות אמרה לי ‘רוץ תציל את הילדים’. מסתבר שבזמן הזה היא ראתה את המחבל דוקר אנשים, ואת הילדים שלנו ממש ליד המחבל”.
על מה חשבת באותו הרגע?
“הדבר האחרון שחשבתי עליו היה שמדובר במחבל. חשבתי שאולי מדובר בילדים שרבים, אולי נערים עם סכינים שדקרו מישהו בגן כתוצאה מקטטה, אבל לא חשבתי על מחבל. אין לך זמן אפילו לחשוב. רצתי במדרגות של הבניין כמו משוגע אל הגן, ולמזלי הייתי חמוש. באותה התקופה עוד הייתה לי חברה לגינון וגיזום, ויצא לי לעבוד הרבה בשומרון, אז נשאתי אקדח. כשהגעתי לגן עלייה, זה היה בית משוגעים אחד גדול. כולם רצו וצרחו. צעקתי את השמות של הילדים שלי וחיפשתי אותם, אבל אין קול ואין עונה. פתאום אני רואה מולי זוג שנדקר על ידי המחבל, שניהם צורחים, והם מלאים בדם. את הגבר זיהיתי, כי אני מכיר אותו מבית הכנסת, כל הבטן שלו הייתה מלאה בדם ופצעי דקירה. הוא אמר לי רק ‘מחבל, סכין, שחור, מעיל’, ואז נפל לי האסימון. הבנתי שאני בפיגוע. שאלתי אותו איפה המחבל, והוא ניסה להצביע לי על הכיוון שאליו המחבל נמלט, אבל הוא התמוטט”.
זירת הדקירה של משה ואשרת לוי ברחוב אנילביץ צילום אורלי בויום
איך הרגשת כשלא מצאת את הילדים שלך?
“אמרתי לעצמי ריבונו של עולם, אם לקחת לי את הילדים, לפחות תן לי לעזור לאנשים אחרים. סרקתי וחיפשתי אחר המחבל, ופתאום אני רואה בזווית העין שניים רצים ריצה לא שגרתית כאשר אחד רודף אחרי השני. צעקתי לעברם בערבית ‘תעצור’, לראות אם מישהו עוצר. איך שצעקתי, האחד שרדף אחרי השני עצר, וראיתי את הסכין שלו בבירור. הבנתי שהוא המחבל. הוא ניסה להמשיך לרדוף אחרי הבחור, ואז נתתי שתי יריות. ירייה ראשונה נתתי לאוויר, כדי שאנשים יבינו שיש אירוע, ואת הירייה השנייה כיוונתי לגוף המחבל. המחבל נפל, אך כשהתקרבתי, הוא קם והמשיך לרוץ”.
בבית הכנסת הסמוך לגן העלייה, התקיימה באותה השעה תפילת מנחה. המחבל ששם פעמיו לבית הכנסת, התכוון להיכנס פנימה ולדקור מתפללים. לוי מספר כי הוא לא הפסיק לרדוף אחר המחבל, עד אשר הבריח אותו משטח הגן ובית הכנסת.
“בבית הכנסת התעשתו, הבינו שקורה משהו, וסגרו את הדלתות”, אומר לוי, “אבל מצד שני, כל הילדים והנשים נשארו מחוץ לבית הכנסת. המחבל רץ לכיוון אחת הנשים ותקף אותה, וניסה לפתוח את הדלתות של בית הכנסת. המשכתי לרוץ לכיוונו והוא החל לברוח מהשטח. הפחד שלי היה שהוא יתחיל להעיף ראשים, ואני כל הזמן צורח ‘מחבל, סכין’, ומצד שני אני מפחד להשתמש בנשק שלי שוב, כי כל כדור תועה יכול לפגוע שם באיזה ילד. זה היה מקום הומה, אתה לא יכול להתחיל לרסס, כל ירייה הייתה צריכה להיות מדויקת. המטרה שלי הייתה להוציא אותו מהתחום של הגן ושל בית הכנסת”.
בית הכנסת שמתפלליו ניצלו לאיו המחבל ניסה להיכנס צילום אורלי בויום
“בסופו של דבר כשכבר הגענו לסוף שטח הגן, יריתי שוב. המחבל התגלגל על הדשא, צמצמתי מרחק, אבל הוא קם והמשיך לרוץ. יצאנו כבר לרחוב, ראיתי אותו רץ אל עבר רחוב הולנדי, שבסופו יש עוד בית כנסת. יריתי שוב. פעם שלישית הוא נופל, מתגלגל וקם. הוא פנה ימינה ונכנס לרחבה של בתים. ברחבה הזאת אני מתחיל להסתבך, ואיבדתי אותו. צעקתי לאנשים לסגור דלתות כי יש מחבל. אנשים אחרי הפיגוע כתבו לי שזה שצרחתי להם לסגור דלתות זה ממש הציל אותם, כי הוא ניסה להיכנס לבתים ולפגוע באנשים בפנים. שם כבר הצטרפו אליי כוחות הביטחון, והמחבל נתפס. אחרי שהמחבל נתפס, בגלל שאני יודע ערבית, שאלתי אותו מה קרה עם הילדים שלי, הוא שתק. רק אחרי שעתיים וחצי, אחרי שנגמר התחקיר ופינו את המחבל מהמקום, רק אחרי שהבינו שהוא מנוטרל סופית, הבנתי מה מנעתי. פיגוע המוני. באו וסיפרו לי שהילדים אותרו. מסתבר שבזמן הפיגוע הילדים ברחו והמחבל רדף אחריהם, אבל אחד התחבא מתחת לשיח, והאחר התחבא בתוך המגלשה”.
הפיגוע בגן עלייה הפך להיות חלק מהזיכרון המקומי של רעננה. כל תושב העיר שהתגורר בה באותם הימים, זוכר את אותו הפיגוע, בשיאה של אינתיפאדת הסכינים. רק חודשיים לפני אותו הפיגוע, התרחשו שני פיגועי דקירה נוספים ברעננה באותו היום, בהם נפצעו חמישה אזרחים. לוי, כיום בן 40, מספר כי הפיגוע שינה את חייו, והוביל להידרדרות בריאותית וכלכלית שהצליח לצאת ממנה רק לאחרונה. “הייתי בשני פיגועים כשהייתי נער. הייתי בפיגוע בבית ליד ובפיגוע בקו 5 בדיזינגוף”, אומר לוי, “לא כפצוע ברוך השם, אלא רק הייתי עד לאותם הפיגועים. בפיגוע בבית ליד אפילו רצתי לסייע לפצועים אחרי שהמחבל הראשון התפוצץ, ועוד הספקתי לראות את הפיצוץ השני לפני שהגעתי לזירה. אני עשרים שנה מתנדב בזק”א, וראיתי אנשים בכל המצבים – גז, נוזל, מוצק. אבל אתה מתנתק מזה. כל זה לא מכין אותך לכך שמישהו קרוב אליך כמו הילדים שלך נמצא במצוקה. הפיגוע הזה היה כל כך שונה, והשפיע עליי כל כך, שבימים הראשונים אחרי הפיגוע עוד לא התחלתי להפנים את זה אפילו”.
מה קרה לך בימים שאחרי הפיגוע?
“שלושה ימים אחרי הפיגוע, אני קרסתי. המוח שלי עדיין לא הצליח להבין את כל מה שקרה לילדים שלי, לסביבה ולי. כל הגוף שלי פתאום נתפס, ננעל, זה כאבים נפשיים שהפכו לכאבים פיזיים. הרגשתי שיתוק בכל הגוף, כאבים שמונעים ממך לקום מהכיסא, כאילו משהו מחבר אותך בכוח אליו. חודש אחרי הפיגוע, כבר התחלתי להתלונן על כאבים חזקים בעיניים ובראש, אמרו לי כל הזמן שזה פוסט טראומה, אבל הבנתי שזה לא רק זה, הבנתי שקורה לי פה משהו”.
כתוצאה מהמצב הבריאותי שלו, לוי, אב לשישה ובאותם הימים בעל חברת גינון וגיזום, הפסיק לעבוד. הרופאים אבחנו אותו כחולה בין היתר במחלת עיניים קשה שהתפרצה אצלו כתוצאה מטראומה. כתוצאה מהמחלה, לוי איבד את ראייתו בעין שמאל. לאחר שנקלע לחובות בעקבות מצבו הרפואי, חבריו של לוי ורבים מתושבי העיר גייסו למענו לפני כשנה וחצי, כמעט 800 אלף שקלים בגיוס המונים.
“אחרי מלחמות מאוד קשות מול משרד הביטחון, הוכרתי כנכה”, אומר לוי. “ זה קרה כבר אחרי שהגעתי למצב כלכלי מאוד קשה, נגמרו לי כל הכספים. גם אשתי, שהיה לה עסק מצליח לרפואה משלימה, הייתה צריכה להפסיק לעבוד כדי לטפל בי ובילדים. זה היה מאוד קשה. אחרי שתושבי רעננה היקרים עשו למעני גיוס המונים, קיבלתי עוד קצת כוח בזכות הציבור שעזר לי, והלכתי לסיים את המאבק שלי. בסוף הכירו בכך שהפגיעה הפיזית שלי נגרמה מלחץ נפשי, הכירו בי כנכה והיום אני אפילו מוכר כנפגע פעולות איבה”.
ישי לוי. צילום באדיבותו
אחרי ארבע שנים של מאבק בריאותי וכלכלי, לוי החליט בשבוע האחרון כי הוא חוזר לעבודתו בחברת הגינון והגיזום שבבעלותו, “הגן הירוק”. הוא אף פרסם זאת בפורומים השונים של רעננה, וזכה לפרגון וברכות רבות מתושבי העיר. “השבוע הבנתי שאני הולך להמשיך לחיות עם הכאבים והנכות לתמיד”, אומר לוי, “האם קל לקבל את זה? לא, לא קל. אבל צריך לקבל את זה. אני עוד צעיר, יש לי ילדים, אני רוצה להחזיר להם את איכות החיים שלהם שהייתה להם לפני הפיגוע. אני בא ממקום שאני יודע שהיה לנו עסק שעבד טוב, היו לי עובדים, גם לאשתי היה עסק של קליניקה לרפואה משלימה, שהפסיק אחרי הפיגוע. זה לא שלא רצינו לחזור לשגרה, אבל הדרך שעברנו והכמות של הטיפולים שאתה עובר והמלחמה שלך על הבריאות, מנעו את זה מאיתנו. אתה מנסה לחזור לעבודה, ואתה לא יכול. הפעם סופית החלטנו שאנחנו הולכים להרים את העסק. אני יודע שאני מוגבל פיזית, אבל הראש שלי והאסטרטגיה הניהולית שלי עדיין עובדים כמו פעם. אני יודע שאיבדתי לקוחות נאמנים מאוד מהסיבה שלא יכולתי לתת להם שירות, ואני מבין אותם. חשוב לי לציין שעכשיו, גם אשתי פתחה מחדש את הקליניקה שלה לרפואה משלימה, אותה קליניקה שהיא סגרה כי היא טיפלה בי ובילדים כל הזמן”.
עוד הוא אומר: “אני מאמין שהעבודה מחייה את הגוף והנפש. תמיד האמנתי שהאדמה מחברת ומשקמת אותנו. אני מאמין שהאדמה תעזור לי להשתקם, ואני גם יודע שיש לי המון ניסיון ואני מומחה בתחום שלי. אני מתחיל ובונה מחדש את מעגל הלקוחות שלי שאיבדתי. אני לא מצטער על הפציעה, אני לא מצטער על זה לרגע. הצלתי חיים. אני מאמין שבהמשך אני אוכל גם לשלב איתי בעבודה אנשים עם מוגבלויות, כי ראיתי כמה קשה להיות נכה, ואני יודע כמה קשה למצוא עבודה בתור נכה במדינת ישראל. אם אתה נכה במדינה אתה סוג ז’, לא סוג ג’. חשוב לי להגיד, שאני לא מתחרט לרגע על מה שעשיתי, גם במחיר ששילמתי”.
אם אתם מעוניינים להיות חלק מתהליך החזרה של ישי לוי למסלול חיים נורמלי, הוא ישמח אם תשתמשו בשירותי הגננות שלו (050-3000276).
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
