משלחת של כ-200 קצינים ונגדים מצה"ל חזרה בחודש שעבר מפולין, כחלק מתוכנית "עדים במדים", במסגרתה ביקרו במחנות ההשמדה מיידנק, אושוויץ וטרבלינקה. אחד הקצינים, סגן מרון גולדשמיט מרעננה, מפקד פלוגת מרחב גדוד נופים 671 של אוגדה 'עוצבת הגליל', כתב בעקבות הביקור טור מרגש שבו סיפר על חוויותיו מהמסע המטלטל.
מגיע לסיומם של חמישה ימים עמוסים. עמוסים בהליכות, בנסיעות, באוכל, בדיבורים, בצחוקים. עמוסים בעצב, שמחה, תקווה, הרגשה של שפל וחוסר תקווה. בתחילת המסע לא ציפיתי ליותר מדי. כבר הייתי במסע כזה, אמנם לא על מדים, אבל את הזוועות ראיתי, במקומות כבר הייתי, בסך הכל האנשים השתנו.
רגע לפני העליה למטוס חזרה לארץ – לא יכולתי לטעות יותר. עצם קיום המסע ברובו על מדים, לאחר שהתבגרת והתנסית, וכן הקישור היומי לעשייה הצבאית, הפכה את המסע הזה למשמעותי ביותר.
ברגע הכניסה לאושוויץ-בירקנאו, צעדנו כל המשלחת בצורה צבאית מסודרת, על מדים מדוגמים. כל התיירים מסביב מסתכלים עלינו. ברגע שהתחלנו לצעוד, כולם מסביב נעלמו. אתה נשאר עם עצמך ועם המחשבה שאתה נכנס עכשיו למחנה ההשמדה הנורא ביותר, למקום המסמל את שפל האנושות ואתה עושה את זה, על מדי צה"ל, הצבא המוסרי בעולם, בגאווה, בעוצמה וביחד.
התחושה היחידה שעוברת בראשי היא שאני נכנס יחד עם צה"ל לתוך המחנה כאילו באתי להציל את מי שהיה כאן, את עמי, כבצעדת ניצחון גדולה, שאנחנו כאן, לתמיד, לשמור ולהגן על העם היהודי ומדינת ישראל.
במעמד ההצדעה לעד, מספר דקות לאחר מכן, אתה מוצא את עצמך מתרגש, מלא גאווה ובתחושת ענווה ענקית, כבוד והערכה כלפי אותו שורד שואה וכל מי שהוא מייצג.
יצאתי למסע עם המון שאלות שקיוויתי למצוא להם תשובות. לחלקם מצאתי, אך ברוב הגדול של המקרים, מצאתי עצמי יוצא עם הרבה יותר שאלות.
לנו כמפקדים יש זכות ענקית לעבוד עם האנשים שמרכיבים את החברה שלנו. יחד עם זאת מגיעה אחריות עוד יותר גדולה לתרום ולעצב את החברה ולהפוך אותה לטובה יותר. אנחנו חייבים את זה לא רק לניצולי השואה אלא גם לעצמנו ולחברה הישראלית כולה.
סגן מרון גולדשמיט
