עוזי דן צילום עזרא לוי

האהבה הגדולה של עוזי דן: "השילוב הזה של כדורגל ואפריקה, הוא מדהים מבחינתי"

כשעוזי דן טס עם חברים בגיל 24 לטיול בקניה, הוא לא ידע שיהפוך לאחד מבכירי עיתונות הספורט בארץ. הוא גם לא ידע שיפתח אהבה כמעט אובססיבית לאפריקה. ראיון על ראיונות עם פלטיני, לורימר וזיקו, אבל גם על המסעות לגבון, סנגל, אוגנדה ועוד

פורסם בתאריך: 17.1.20 08:25

שני דברים עוזי דן עוד לא ידע כשהוא הגיע לאפריקה בגיל 24, בשנת 1988, במסגרת טיול סטודנטים של האוניברסיטה העברית: הראשון, שהוא יהפוך לעיתונאי, ועוד לאחד מעיתונאי הספורט הבכירים והמוכרים בארץ. השני, שהוא יפתח אהבה בלתי מוסברת וכמעט אובססיבית ליבשת, אהבה שתתבטא בטיולים ומסעות רבים לאפריקה במהלך חייו.

“מגיל צעיר מאוד נמשכתי למקומות אקזוטיים ורחוקים, אני לא יודע להסביר למה”, אומר דן, כיום בן 55, תושב רעננה. “הייתי רואה נשיונל ג’יאוגרפיק עוד לפני שלמדתי לקרוא. וכמו שאוספים היום קלפי כדורגל, פעם היו קלפים של ‘העולם המופלא’, של מדינות, דגלים ושבטים וממש אהבתי את זה. קשה לי לשים את האצבע למה המשיכה העיקרית היא דווקא לאפריקה. כשהייתי באוניברסיטה, נסענו כמה סטודנטים לטיול קמפינג בקניה, בזמנים שאז עוד לא היה נפוץ לנסוע לאפריקה. זו הייתה חוויה מעצבת מבחינתי. חזרתי לארץ עם התרגשות, כי יש משהו באפריקה מעבר לטבע הפראי. משהו שהוא אמיתי, בנוף ובאנשים. חלמתי לנסוע שוב אחרי הטיול הזה, אבל כמובן שאז בשלב מסוים כבר הייתה משפחה, וגם הטיולים כידוע לא זולים, אז החלומות חיכו כמה שנים”.

עוזי דן בטיולו הראשון לקניה, 1988 צילום פרטי

דן, כיום עיתונאי ספורט של עיתון “הארץ” (גילוי נאות: רשת שוקן וצומת השרון הם חלק מקבוצת הארץ) שעוסק בעיקר בסיקור ספורט עולמי, כלל לא חשב שיגיע לעסוק במקצוע המילה הכתובה. הוא נולד וגדל בתל אביב, והיה לחובב הספורט המושבע היחיד במשפחתו. בניגוד מוחלט למקצוע בו הוא עוסק כיום, נרשם לאחר שירותו הצבאי ללימודי מתמטיקה ולאחר מכן עבר ללמוד סטטיסטיקה ולימודים כלליים. לאחר לימודיו, הגיע לעיתון “חדשות” לעבודת קיץ, בתקופתו של עורך הספורט המיתולוגי אבי רצון. עבודת הקיץ הפכה לקריירה מרשימה וענפה המתפרשת על שלושה עשורים. “כשסיימתי את הלימודים, היה לי חבר בעיתון ‘חדשות’ שאמר לי שהם צריכים אנשים”, נזכר עוזי, “אז הגעתי לאיזו עבודת קיץ זמנית לפני שאני מתחיל את החיים האמיתיים, אבל זה תפס אותי. ישר הציעו לי חוזה, שזה לא היה מובן מאליו. מאז עברו השנים, והזמני הפך להכי קבוע”.

“יצא לי לראות בפלאפון משחק בזמן חתונה”

מאז טיפס דן והתקדם וכשעיתון “חדשות” נסגר כעבור מספר שנים, עבר לעבוד ב-”הארץ” וסייע לפתח את מדור הספורט בעיתון. “כשעיתון ‘חדשות’ נסגר אחרי ארבע שנים, כבר הייתי נשוי עם תינוקת, ואמרתי לעצמי שבטח עכשיו אני אצטרך לחזור לדברים רציניים, לא חשבתי שאמשיך להיות כתב”, הוא אומר, “אחרי שהציעו לי עבודה בכל מיני מקומות, ובסופו של דבר הלכתי ל-’הארץ’. החלטתי בצומת הזאת שהעיסוק הזמני יהפוך לקריירה”.

ההורים תמכו בבחירה להיות עיתונאי? הרי היית במסלול של מקצוע ריאלי בכלל
“התשובה הקצרה היא לא. אבא שלי היה איש צבא ומהנדס. אח שלי עשה עתודה ברפואה והיום הוא פרופסור לרפואה. לאבא שלי היה מאוד קשה עם הבחירה המקצועית שלי בעיתונות. אבל, כל חייו הוא היה מנוי לעיתון ‘הארץ’. אז כשעברתי מ-’חדשות’ ל-’הארץ’, הוא אמר אוקיי, זה כבר עיתון רציני. שם הייתה איזו גושפנקא שניתנה לי”.

מאיפה הגיעה האהבה האדירה לספורט?
“אין לי מושג. לא אבא שלי ולא אח שלי התעניינו בספורט. אח שלי לא מבדיל בין כדור יד לכדור מים. מה שכן, בגלל שהיה רק ערוץ אחד בילדותי, ברגע שהייתה תכנית ספורט השתלטתי על הטלוויזיה בבית, ודווקא אמא שלי התחילה להבין בספורט כי בלית ברירה היא התחילה לראות איתי את התכניות. כשכבר הפכתי לעיתונאי, רק אמא שלי הייתה קוראת את הכתבות שלי ומגיבה לי על מה שהייתי כותב”.

עוזי דן 2017 טנזניה צילום פרטי

ראיינת לא מעט ספורטאים בקריירה שלך. יש ראיון שחקוק לך בזיכרון?
“כן, לשמחתי יצא לי לראיין גדולי עולם, כמו פלאטיני וזיקו, ויצא לי אפילו לשבת עם מראדונה. אבל הריאיון שחקוק לי בזיכרון הוא הריאיון עם פיטר לורימר. הוא היה שחקן עצום בלידס יונייטד האנגלית בשנות השבעים ואחד מגיבורי ילדותי. ב-2002, נסעתי לאנגליה עם הפועל תל אביב ששיחקו נגד לידס, וניצלתי את ההזדמנות. היה לו פאב בסמוך לאצטדיון של לידס, וראיינתי אותו שם. הוא מדבר במבטא סקוטי שבקושי מבינים. הוא היה צריך לחזור שלוש פעמים על כל משפט כדי שאני אכתוב אותו כמו שצריך, אבל זה היה כמובן מאוד מרגש. אמנם יצא לי לפגוש ולדבר עם ספורטאים בעלי שם עולמי, אבל גיבורי ילדות זה באמת משהו אחר. אני זוכר מקרה אחר, כשרק התחלתי לעבוד ב-’חדשות’, ורוני רוזנטל שיחק בליברפול ובדיוק התחילו להתקין כבלים, והתקינו גם אצלנו במערכת. ואז מי שבא לראות את המשחק איתנו במערכת היה השחקן אבי כהן ז”ל, שהיה גיבור ילדות שלי. פתאום מישהו שהערצת כשהיית ילד, יושב ורואה איתך משחק”.

מה חברים שלך, אוהדי ספורט שאינם עיתונאים, אומרים על העבודה שלך?
“יצא לי להיות בשלושת המונדיאלים האחרונים, וכל פעם שאני נוסע, אומרים לי ‘יש לך את העבודה הכי טובה בעולם’. אבל הם לא רואים את זה שאני עובד כל לילה, כל שבת וכמעט כל חג. אני אוהב את מה שאני עושה, אבל אני באמת עובד מסביב לשעון. אין לי לילות או סופי שבוע. הם כבר שנים אומרים לי ‘זה עבודה, לכתוב על כדורגל?’, אבל הם לא יודעים שיצא לי אינספור פעמים לשבת באירוע ולחתוך בגלל העבודה, או לראות בטלפון הנייד משחק בזמן שאני בחתונה. לא נעים לי להגיד לך, אבל קרה לי הרבה”.
“פתאום שני חיילים יוצאים מהבסיס”

עוזי דן באליפות אפריקה 2017 עם האוהד הקמרוני המפורסם זומו

במסגרת עבודתו הוא הרבה להגיע לאפריקה, ובכך לממש את שתי האהבות הגדולות שלו – ספורט ואפריקה. בין אם מדובר במונדיאל בדרום אפריקה ב-2010, או באליפויות אפריקה במרוצת השנים, דן ביקר לא פחות מ-17 פעמים במהלך חייו ביבשת. “יצא לי לנסוע גם מטעם העבודה וגם ביוזמתי”, הוא מספר, “זה פשוט תופס אותך. זה כמו לאכול איזה שוקולד איכותי שאתה מתמכר אליו. השילוב הזה של כדורגל ואפריקה, הוא מדהים מבחינתי”.

החיבור שלך ליבשת תרם לעבודה שלך?
“כן, כבר הפכתי ל-’אפריקאי’ בעיתון. לא שלחו אותי לסקר רק אירועי ספורט. יצא לי למשל לנסוע במסגרת העבודה לסקר את מבקשי המקלט שגורשו מישראל לאוגנדה ורואנדה. זאת הייתה חוויה מדהימה, מבלי להיכנס לקטע הפוליטי של מה שאני חושב או לא חושב שצריך לעשות בעניין הפליטים. מדובר באנשים שנתנו להם איזושהי חבילת תמריצים כדי להגיע לשם, הבטיחו להם הבטחות, ופתאום אין להם איך לחיות שם. הם לא יכולים לעבוד, מסתכלים עליהם בעין עקומה. זאת הייתה עבודת תחקיר עיתונאית מורכבת וקשה, אבל חשובה. זה ששלחו פליטים מאריתריאה וסודן לאוגנדה ורואנדה, היה בעייתי. זה לא אותו מוצא אתני, מדובר בשפות שונות. בעייתי לצפות מהם להסתדר במדינה זרה”.

עוזי דן זנזיבר 2016 צילום פרטי

לדן דף פייסבוק עם אלפי עוקבים שקוראים בשקיקה את הדיווחים וההגיגים שלו על מה שקורא בכדורגל העולמי, אבל נהנים גם ממידע שהוא מעלה על מדינות אפריקה ומתמונות מרהיבות מטיולים ביבשת. “הייתי בגבון, קניה, טנזניה, אוגנדה, זמביה, בוצוואנה, סנגל, אתיופיה ומצרים, והרשימה עוד ארוכה”, הוא עונה כשמבקשים ממנו את רשימת המדינות באפריקה בהן ביקר.

יש מדינה שהתאהבת בה במיוחד?
“יש הרבה מקומות שהתאהבתי בהם. כשהייתי לדוגמה בקניה בפעם הראשונה, אמרתי לעצמי שאני צריך לחזור לשם מתישהו, ואכן חזרתי. אבל גם כשהייתי באוגנדה, אמרתי את זה, ובמקומות אחרים. בסנגל הייתי ממש לא מזמן, ואמרתי לעצמי גם שאני אשוב. יש לא מעט מקומות באפריקה שהתאהבתי בהם. קשה להחליט”.

יש איזו סטיגמה על מדינות באפריקה, שהן לא מתקדמות, שיש בהן פשיעה. כמה מתוך זה נכון?
“יש הבדל במודרניזציה. וכמו בכל מקום, בייחוד במדינות עולם שלישי – כשיש עוני, יש פשע. אבל בוא אני אגיד לך משהו – טיילתי המון בעולם ובעיקר באפריקה, והמקום היחיד שבו נשדדתי היה בבואנוס איירס בארגנטינה. יש שם הרבה פעמים את הקטע של לתת שוחד ולשמן ידיים כדי לעבור למקומות מסוימים, אבל יש את זה גם בדרום אמריקה וגם במזרח אירופה. גם בצ’כיה הייתי צריך לתת שוחד לשוטר, זה לא משהו ייחודי לאפריקה. בסופו של דבר, יש לכולנו, כולל אותי, כשמדברים על אפריקה, מחשבות על בני שבטים שרצים עם חניתות. אמנם יש מקומות שזה עוד ככה, אבל יש גם מקומות שאנשים גרים בערים מסודרות ויש להם את הסמארטפונים הכי חדשים שיש. רואים גם בתקשורת המערבית בצורה מאוד חזקה את ההתייחסות לאפריקה כמקשה אחת. אם מתרסק מטוס באתיופיה, יכתבו מתרסק מטוס באפריקה. מה זה באפריקה? כשאתה טס ללונדון, אתה אומר אני טס לאירופה? אנשים מכלילים את האזור והם לא מבינים כמה אנשים שם שונים אחד מהשני, וכמה רב-גוניות ושפע אנושי יש שם”.

אתה זוכר איזו חוויה ייחודית במהלך המסעות שלך באפריקה?
“היו הרבה, אבל אחת ששווה להזכיר הייתה בגבון לפני שנתיים. הגעתי לשם כשהיא אירחה את אליפות אפריקה בשנת 2017, והיא עשתה עבודה מצוינת אגב. אותו המקרה היה בליברוויל, עיר הבירה. הלכתי לתומי על חוף הים, וצילמתי איזה פסל שנראה לי יפהפה. פתאום אני חוזר לכביש הראשי, ואני רואה איזה חייל מבעד לגדר של איזה בסיס סמוך קורא לי לבוא אליו. מסתבר שהיה שם מחנה צבאי, ממש בסמוך לחוף. הוא דיבר איתי בצרפתית, ואני עם הצרפתית השבורה שלי מנסה להסביר לו למה צילמתי, כי הפריע לו שצילמתי ליד המחנה. פתאום שני חיילים יוצאים מהבסיס, ואומרים לי ‘תבוא איתנו’. מכניסים אותי לתוך הבסיס, מורידים אותי לאיזה מרתף. התחלתי לקלל בלב והבטחתי לעצמי שאני לא חוזר יותר למקומות כאלה. בסוף הגיע סמל שדיבר קצת אנגלית, והתחיל לתשאל אותי. הסברתי לו שאני עיתונאי, והוא אמר לי שהוא רוצה לראות את התמונות שצילמתי. הוא ממש עבר על התמונות של המצלמה והפלאפון, כדי לאשרר את זה שאני כתב ספורט. בסוף שחררו אותי מהמחנה אחרי איזה רבע שעה. חזרתי למלון, הכנסתי את המצלמה לתיק ולא הוצאתי אותה יותר. זה נגמר טוב הפעם, אבל אתה אומר לעצמך ‘יצאתי בנס’. יכלו לזרוק אותי לאיזה תא, או מי יודע מה היה קורה לי. אבל סיפור כזה היה יכול להיות גם בדרום אמריקה, או במזרח אירופה. לא רק באפריקה”.

דן מתגורר ברעננה כבר למעלה מעשרים שנה. בנו בן ה-15 לומד בתיכון אוסטרובסקי, שתי בנותיו הגדולות כבר עזבו מזמן את הקן. כשהוא נשאל מה הסיכוי שיום אחד יאריך את השהות שלו באפריקה ויהפוך טיול קצר למגורים למשך שנה או שנתיים, הוא מגדיר את זה כפנטזיה שהוא מקווה להגשים. “יש לי עוד ילד בן 15, אז עכשיו זה לא רלוונטי”, אומר, “אבל כפנטזיה? יש לי חלום לעבור לגור איזה שנה או שנתיים באפריקה, להתנדב אולי בבתי יתומים, לטייל. אני לא יודע אם אני אצליח להגשים אותה, אבל זה בהחלט חלום”.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר