הרגע הכי מפחיד בחייו של ריקרדו (קיקי) ורטהיימר, היה לפני תשע שנים. קיקי היה אז זמר צעיר בן 25 שהתפרנס באופן בלעדי ממוזיקה והתגורר עם משפחתו בסאו פאולו שבברזיל. “אבא שלי זכה בהגרלה במועדון היהודי אצלנו בסאו פאולו בכרטיס טיסה לישראל”, מספר קיקי, כיום בן 34, “בגלל שאני כבר הייתי בארץ בעבר, אז טסתי עם ההורים שלי ובעצם שימשתי להם כמדריך. ממש לפני הטיסה עשיתי בוק של תמונות ופתאום כשהסתכלתי עליהן ראיתי שאין לי הרבה שיער על הראש, ראיתי שהוא נהיה דליל, וזה היה לי מאוד מוזר, לא אופייני. ניסיתי לקבוע תור לרופא ולא היה לו לפני הטיסה אז הלכתי אליו רק אחרי שחזרתי מישראל. מסתבר שהיה לי גידול סרטני בבלוטת התריס, וכל הזמן הזה לא ידעתי. ככה טסתי ברוגע לארץ. הרופא כמובן קבע לי ניתוח. כזמר, זה היה ממש מפחיד לגלות את זה, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך”.
היה סיכון למיתרי הקול בניתוח?
“כן. וכמובן הפחד הראשון שלי היה שזה יפגע לי בקריירה. זה הרי הכל בשבילי. אני זמר. ברגע שאמרו לי שיכול להיות נזק לקול פחדתי ממש. אחרי הניתוח היה חודש שלם שלא יכולתי לשיר, אבל למזלי זה הכל והחלמתי כמתוכנן. חודש אחר כך כבר הופעתי בחתונה. צחקתי עם כולם שהרגשתי יותר טוב מקודם, כי עכשיו יש לי יותר מקום בגרון”.
למרות שקיקי נולד וגדל כל חייו בברזיל הוא מספר שעד שעלה לרעננה, לפני עשרה חודשים, ישראל הייתה הבית השני שלו. ואם לא באופן פיזי, אז באופן רוחני. הוא גדל על שירים ישראלים ברדיו, חלם על ביקורים בישראל וכמה שיותר ואפילו כתב שירים בעברית.
“גדלתי במשפחה מאוד ציונית”, הוא מספר, “ציונית ומוזיקלית, אלו היו שני המאפיינים הבולטים שלה. כל בני המשפחה שלי מנגנים על כלי כלשהו ובכל פעם שהיינו ביחד כולם היו שרים. זה היה כמו מקהלה, אין משפחה כזאת. אני עצמי התחלתי להתעסק במוזיקה בגיל ממש צעיר, ובגיל חמש כבר התחלתי לשיר במקהלת זמר ואני גם מנגן קצת בגיטרה ובפסנתר. שמענו כמובן מוזיקה ישראלית בבית. תחשוב שכילד בסאו פאולו שמעתי שלמה ארצי, ירדנה ארזי, עפרה חזה, רמי קליינשטיין ואפילו הגבעתרון.
“אחד מקרובי המשפחה שלי היה מוזיקאי מאוד מוכר בארץ, הסקסופוניסט פטר ורטהיימר ז”ל שניגן עם הגדולים, כמו אריק איינשטיין וגידי גוב”, הוא מוסיף בעצב, “הוא נפטר בתחילת החודש. הוא היה הסקסופוניסט הכי מפורסם בישראל. חזרנו לקשר לפני עשר שנים בערך, וביקרתי אותו הרבה פעמים בארץ. דיברתי איתו רק שבוע לפני שהוא נפטר, והוא שמח שעליתי לארץ. הוא רצה לעזור לי כמה שאפשר”.
איך התפתחה הקריירה המוזיקלית שלך בברזיל?
“כשהייתי בן 20 התחלתי לשיר בלהקה של חתונות ובר מצוות. אחרי שנתיים כבר הקמתי את הלהקה שלי, GPS. בשיא היינו 15 נגנים. עשינו בעיקר קאברים (גרסאות כיסוי, ד.ס), ועבדתי יותר מעשר שנים, בעיקר באירועים וחגיגות. היינו פופולריים. הופענו בריו, בסאו פאולו, בסנטה קטרינה, בכל מקום. ההופעה הכי גדולה עם הלהקה הייתה באירוע חברה של סוני, היו שם ארבעת אלפים איש. מקום ענק. הרגשתי כאילו אני בקיסריה”.
לא רצית להופיע עם חומרים משלך?
“רציתי, אבל יצרתי בשבילי, לא כדי להופיע איתם. למרות שאני ברזילאי, הסיבה היחידה שכתבתי שירים בפורטגזית היא כדי להחליף את המילים בסוף לעברית. אני לא יודע למה. אולי בגלל שגדלתי עם מוזיקה ישראלית. אבל תמיד רציתי לשיר רק בעברית אם מדובר בשירים שלי. אני מרגיש כמו זמר ישראלי שנולד וגדל בברזיל”.
למרות קריירה מוזיקלית מצליחה בברזיל קיקי התאהב בישראל ממבט ראשון כאשר ביקר כאן בפעם הראשונה לפני 14 שנה, ביקור שנטע בו את הרצון לעלות לארץ, שהתממש בשנה שעברה. “הפעם הראשונה שלי בארץ הייתה ב-2006”, הוא אומר, “ביקרתי בישראל כי זכיתי בפסטיבל המוזיקה הישראלית במועדון בסאו פאולו בפרס הראשון, שהיה כרטיס טיסה לארץ. אחרי הביקור אמרתי לעצמי שאני רוצה לעלות לארץ. זה הגיע מהלב, אני לא יודע איך להסביר את זה. חזרתי לברזיל ואמרתי למשפחה שלי שאני עולה לישראל, אבל אני לא יודע מתי. בישראל הרגשתי משהו שלא הרגשתי בברזיל. אני מרגיש כאן שאני בבית. ובברזיל לא היה לי את זה לגמרי. פה בארץ אני מרגיש שלם וזאת למרות שרוב המשפחה שלי, מלבד כמה בני דודים שעלו, נשארה בברזיל”.
למה לקח כל כך הרבה זמן עד שהחלטת לעלות?
“יש שתי סיבות. אני בעצמי גם לא הייתי כל כך מוכן. והסיבה השנייה היא שרציתי לעלות עם מישהי שמרגישה כמוני וחושבת כמוני ולמזלי פגשתי אותה והתחתנתי איתה, שמה סטפני. בברזיל היא עבדה כפסיכולוגית, ועכשיו היא עושה את המבחנים כדי לעבוד במקצוע שלה בארץ”.
למה בחרתם לעלות דווקא לרעננה?
“בחרנו ברעננה כי זה קרוב למרכז, כל קרובי המשפחה שיש לי בארץ גרים בסביבה וברעננה יש את הקהילה הברזילאית הכי גדולה בארץ. אנחנו כרגע באמצע אולפן, אז אנחנו לא יודעים איפה אנחנו רוצים לגור אחרי שאנחנו מסיימים אותו בקיץ, אבל נראה, כל האפשרויות פתוחות”.
באולפן התברר לקיקי כי אחת המורות היא דודתו של שמעון ברנד, סטודנט שנה ב’ למינהל עסקים במכללת רופין, שמתמחה בשיווק. רצה הגורל וברנד, יחד עם ארבעה סטודנטים נוספים (אסף צור, טל פלד, איתי בלו ועדן דאודי), חיפשו בדיוק מושא לפרויקט שלהם בשיווק והם בחרו בקיקי, שביקש לקדם את עצמו כמוזיקאי וזמר בארץ.
“השירים שלו בעברית היו קרובים מאוד לגוגל טרנסלייט”, אומר שמעון, “אז מה שעשינו היה בעיקר לשנות את המילים כדי לגרום לזה להצליח. בחרנו שניים מהשירים ואז הלכנו והקלטנו אותם באולפן. אנחנו הולכים להוציא אותם ולפרסם אותם ולנסות להפיץ אותם בתחנות הרדיו. אני מאמין שיש לקיקי פוטנציאל אמיתי”.
כשקיקי נשאל האם הוא מפחד מכישלון בקריירה מוזיקלית בישראל, אחרי שעזב קריירה מצליחה בברזיל, הוא אומר שהוא לא חושש בכלל. “אני באמת לא מפחד”, אומר קיקי, “אני לא יודע למה, אבל הרגשתי בסאו פאולו שאני יותר זמר ישראלי מזמר ברזילאי. אז אני מעדיף ואני אוהב, מכל הלב והנשמה, לשיר בעברית כאן. היה בי משהו חסר בברזיל, כי עבדתי ושרתי בפורטוגזית ובאנגלית, אבל לא הייתי שלם. אני יודע שיש לי הרבה עבודה, אני מבין שצריך לעשות הרבה דברים כדי לפרסם אותי, אבל אני לא מפחד לנסות ולשיר. אני מפחד אולי לעשות משהו שאני לא אוהב. יש אנשים שעובדים קשה במה שהם לא אוהבים כל החיים וזה מה שמפחיד אותי. אבל לשיר? זה הטבע שלי”.
מה התוכניות לעתיד?
“אני צריך לסיים את האולפן ולהתחיל ליצור קשרים בעולם המוזיקה. יש לי כמה בני דודים שיש להם קשרים כאן בתעשייה. אני רוצה להקליט אלבום ולהיות כמה שיותר על הבמה. אני גם שחקן, עשיתי כמה פרסומות לטלוויזיה בברזיל. יש פרסומת של רנו שעשיתי בברזיל ואפילו שרתי בה, אז אולי זה גם תחום שאפשר לפעול בו בארץ. אבל הכי חשוב לי זה להופיע. על הבמה זה המקום שאני מרגיש בו בבית”.
מה החלום שלך?
“החלום שלי זה לא רק להיות מפורסם. אני רוצה שאנשים יאהבו את השירים שלי, ואני גם מאוד רוצה לשחק. אני יודע שבארץ יש כאן הרבה בעיות, ואם אני יכול להעניק לאנשים חיוך על הפנים אז זכיתי, עשיתי את שלי. כל פעם כשאני שר אני שר מהלב. כמובן שהחלום הגדול הוא להופיע עם שלמה ארצי עם ‘זה מה שנשאר’ ו-’לא עוזב את העיר’. אני מת עליו. אולי זה עוד יקרה”.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
