אם תגיעו באמצע השבוע ל-”בית של בנג’י” ברעננה, סביר להניח שתתקלו במעט מאוד חיילים. דבר המעורר פליאה, מכיוון שלא פחות מ-87 חיילים בודדים מתגוררים במקום. “זה כי כולם פה לוחמים, זאת הייחודיות במקום”, מסביר שאול רורקה, מייסד ומנהל הבית, “הם יוצאים הביתה כמו לוחמים, אז הם לא חוזרים לעתים כל כך קרובות. אבל כשהם חוזרים, המקום הזה הוא הבית שלהם לכל דבר ועניין”.
הבית של בנג’י נוסד לפני כשבע שנים לזכרו של רס”ן בנימין-אהרון “בנג’י” הילמן ז”ל, תושב העיר ששירת כמפקד פלוגה בסיירת “אגוז”, ונהרג בקרב מרון א-ראס במלחמת לבנון השנייה, כחודש לאחר שהתחתן. רורקה בן ה-48, הוא בן דודו של בנג’י, שלקח על עצמו להנציח אותו בדרך שסימלה אותו באופן אידיאלי.
“כולנו במשפחה עלינו מלונדון פחות או יותר אחד אחרי השני לרעננה”, מספר רורקה, “היינו מאוד קרובים. בנג’י היה כמו אח קטן בשבילי. המוות שלו פוצץ לי את הראש. אני זוכר את זה עד היום, 13 שנה אחרי. הייתי בגבעתיים כשזה קרה, קיבלתי את החדשות, הלכתי ברחוב וצרחתי. כבר בשבעה הבנו שאנחנו רוצים להנציח את בנג’י איכשהו. ואז שמענו הרבה מאוד אנשים וחיילים של בנג’י, מפקדים שלו, חברים שלו, שדיברו על מה שהוא היה עושה למען חיילים בודדים. לא ידענו על זה בכלל. הוא היה נשאר בשבתות בשבילם בבסיס, דואג להם, קונה להם דברים שהם היו צריכים. ממש אחרי השבעה, הנושא הזה של הצבא וחיילים בודדים היה כמעט קונצנזוס כשחיפשנו דרך להנציח אותו”.
שבע שנים אחרי שהוקם, הפך “הבית של בנג’י” למבוקש מאוד, ועם רשימת המתנה ארוכה. “חשוב להגיד קודם כל שבתנאים שיש כאן, אנשים פורחים”, אומר רורקה, “סטטיסטית כמעט כולם אצלנו מסיימים את השירות בקרבי, והמון יוצאים לפיקוד ולקצונה. כמעט כל שנה יש לנו אנשים שמקבלים אות מצטיין נשיא. וכמובן, שהביקוש גם מאוד גבוה. הפעם הבאה שחייל יוכל להיכנס לכאן זה רק באמצע מאי, והחיילת הבאה שיכולה להיכנס לכאן זה רק בדצמבר 2020. אנחנו לא מפרסמים את הבית כי אין לנו מקום”.
הבית של בנג'י
אז מה עושים כדי לתת מענה ליותר חיילים בודדים?
“אני רוצה להוסיף עוד חדרים, לפחות עוד עשרות חדרים, והתקווה שלי היא להכפיל את מספר החדרים. בשביל זה צריך למצוא אנשים עם כסף, ומדובר במיליוני דולרים. אנשים שואלים את עצמם, ‘איך מיליוני דולרים?’, אז פשוט – רק דירה חדשה רגילה ברעננה עולה מיליון דולר, אז לבנות כמה עשרות חדרים עולה מיליוני דולרים. ב-2019 הוספנו עוד 12 חדרים, וזה הקל מעט על העומס, אבל כמובן שהדרך עוד ארוכה, ובדיוק בשביל זה צריך תורמים. אני עובד 300 שעות בחודש, ו-40 אחוז מהזמן הזה הוא לגיוס תרומות כדי לשמור את המקום הזה פתוח. כדי להגדיל את המקום ולתת בית לעוד חיילים, אנחנו מוכרחים לקבל תרומות נוספות. מי שיכול לתת, זה למטרה הכי טובה שיכולה להיות. המקום הזה משנה לאנשים את החיים”.
איך אתה הפכת למייסד ומנהל הבית?
“אני באותו הזמן הייתי בכלל יזם הייטק. ואז הייתי צריך לעשות את הבדיקה שלפני הקמת הבית. אז בדקתי מה המצב עם החיילים הבודדים של גדוד גולני, כי בנג’י היה במקור מגולני. ניהלתי שיחות ארוכות איתם, והם פשוט אמרו לי שהם מעדיפים להישאר בבסיס כי לא היה להם לאן לחזור. איך יכול להיות שאין ללוחם בצה”ל בית חם לחזור אליו? הלו. זה מה שהצבא רוצה, שהוא יחזור חזרה לבסיס בלי כוחות? שיעזוב באמצע השירות שלו?. החלטתי לקחת על עצמי את הפרויקט בגלל הניסיון העסקי ותחושת השליחות”.
שאול רורקה
ב-”בית של בנג’י” ניתן למצוא חיילים בודדים מחו”ל, מ-20 מדינות שונות, וגם לא מעט חיילים בודדים מישראל. כל חייל בבית נהנה מתנאים מעולים: לכל אחד יש חדר פרטי משלו, המקרר תמיד מלא, יש שלוש ארוחות ביום ולכל חייל יש משפחה מתנדבת שמכבסת לו את הבגדים. בימי שישי ושבת החיילים זוכים לפינוקים בחסות ‘אמריקן פיצה’ ופלאפל ‘פול האוס’. יש גם מועדון לרווחת החיילים, סלון שיתופי גדול עם כלי נגינה וחדר אוכל בו מקיימים בכל ערב שישי קידוש.
“שירתתי שנה בצבא לפני שהגעתי לבית ואז הייתי כאן שנתיים”, מספר דייר לשעבר בבית, שעלה מניו יורק לישראל, “המקום הזה נתן לי את החיים שלי בארץ מחוץ לצבא. כשגרתי לפני כן אצל משפחה בפתח תקווה, לא באמת היו לי חיים כשחזרתי מהבסיס. כאן? פתאום היו לי חברים, משפחה, קהילה. אפילו את אשתי פגשתי בפאב כאן בעיר”.
“אני בבית כבר כמעט שנה”, אומר חייל המתגורר בבית שמשרת בחטיבת הנח”ל, “הגעתי מפנמה לארץ. לפני זה גרתי בדירת שותפים בהרצליה שהייתי שוכר, וזה היה הרבה יותר מסובך. הייתי משלם על אוכל, כביסה, על שכר דירה. כשהייתי מגיע הביתה היו לי מלא דברים לעשות שהיו אוכלים לי את כל סוף השבוע. מאז שעברתי לכאן, יש שינוי לטובה. תמיד יש כאן אווירה מטורפת של אנשים שגרים כאן ביחד כמשפחה”.
החיילים שמגיעים לבית של בנג’י, לא רק זוכים למקום חם בזמן השירות שלהם, אלא גם להכוונה וסיוע בסוף השירות שלהם, כחלק מההכנה לאזרחות. מרכז ההכוונה שנפתח בבית לפני כשש שנים, מסייע גם לחיילים בודדים שלא מתגוררים בבית, וכבר עזר ל-2,000 צעירים בשנות פעילותו.
שאול רורקה ודיירי הבית של בנג'י
“כשאתה מתחיל את תכנית הליווי שלך לקראת השחרור, יש לך מלווה אישי”, אומר רורקה, “יש לי פה צוות של שלוש נשים מדהימות שמתכננות את כל זה. אנחנו יושבים עם החייל, בונים לו תכנית, ועוזרים לו במציאת דירה, בנושא לימודים ומלגות, בירוקרטיה וזכויות, עבודה או קריירה ומסייעים בתכנון פיננסי. לחיילים המתגוררים כאן, קשה יותר. אתה חייב להבין שאנשים שיוצאים מהבית, לעזוב זה כמו לחטוף סטירה בשבילם”.
איך אתם בוחרים מי ייכנס לבית?
“מה שקורה בדרך כלל זה ששומעים עלינו מחבר כזה או אחר, ואז מבקשים ממש”קית ת”ש לקבוע איתי ראיון ואנחנו רואים אם זה מתאים. תקשיב, אנחנו לא מחזיקים פה בניין דירות, אלא משפחה של 87 אנשים. מי שלא רוצה להיות חלק מזה, לא חייב. אבל כדי שאנשים ירגישו שיש להם משפחה, כולם צריכים להרגיש את זה. יש פה דתיים, חילוניים, לא יהודים, יהודים, סטרייטים, גייז, אנשים מ-20 ארצות שונות. השפות העיקריות כאן הן עברית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. זה משפחה גדולה ומעורבבת, אבל זו משפחה”.
ועתה רורקה שואף להגדיל את מספר החדרים, כדי לצרף עוד ועוד חיילים למשפחה החמה והגדולה הזו.
לתרומות לבית של בנג’י ניתן ליצור קשר בטלפון 09-771-2723 או במייל [email protected].
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
