קשה לומר מה יהיה הדבר שיעורר אצלנו תחושת שליחות. חלק מוצאים את אותה התחושה החמקמקה בקריירה, חלק בגידול משפחה וחלק בהתנדבות ועזרה לקהילה. רודה אדלר מרעננה מצאה את אותה התחושה 8,000 קילומטרים מכאן, בזימבבואה שבאפריקה. בשנים האחרונות היא מקדישה מזמנה ומכספה כדי לסייע לבית ספר היסודי “ספיזיני” שבדרום המדינה, ובמקביל לארגון הומניטרי בשם “Precious Life Foundation”, שמטרתו למנוע תופעה של נטישת תינוקות על ידי אימהות צעירות באמצעות מתן כלים מקצועיים לאותן האימהות שיעזרו להן להשתלב בשוק העבודה. “התאהבתי בעם הזימבבואי”, מספרת אדלר, “משהו מאוד נעים ורגוע בעם הזה. לא ראיתי בן אדם אחד מתעצבן בכל הנסיעות שלי לשם”.
רודה ובוגרות כיתת המחשבים שלה
צילום Gladman Sibanda
הרומן של רודה עם זימבבואה החל בשנת 2015, אז עדיין עבדה בתעשיית ההייטק בתפקיד בכיר באמדוקס רעננה, לפני שיצאה לפנסיה בשנה שעברה. “לפני כחמש שנים נסעתי לאפריקה להתנדב בבית מחסה לחיות בר בזימבבוואה”, מספרת אדלר, בת 66, “היה לי ניסיון בהתנדבות בבתי מחסה לחיות, כי התנדבתי בבית החולים לחיות בר ברמת גן כבר 11 שנה בשלב הזה, וחיפשתי מקום נוסף להתנדב בו. אני מדרום אפריקה במקור, ואבא שלי נולד בזימבבואה, אז בכל זאת יש לי איזשהו קשר ליבשת. הייתי שם שלושה שבועות, וטיפלתי בחיות בר. ביקרתי דרך בית המחסה בהרבה בתי ספר יסודיים, כדי לחנך את הילדים על חיות. אחד מבתי הספר שהגעתי אליו נמצא ממש בסמוך לבית המחסה, ונקרא 'ספיזיני', כעשרים קילומטרים מהעיר בולוואיו. ואז משהו קרה לי. פשוט התאהבתי בבית הספר הזה, בתלמידים. כשהסתובבתי בבית הספר, ראיתי שגינת הירקות שלהם יבשה לחלוטין. שאלתי אותם מדוע הגינה יבשה, הם הסבירו לי שאין להם מים זורמים, כי משאבת המים שבורה כבר חמש שנים, ומכיוון שמדובר בבית ספר קהילתי ולא ממשלתי, אין להם תקציב לתקן אותה”.
מימון המונים ומחשבים מאמדוקס
אדלר רודה, שמתגוררת ב-15 השנים האחרונות ברעננה, מצאה את עצמה שבויה בקסם של בית ספר יסודי בלב מדינה אפריקאית המרוחקת אלפי קילומטרים מעיר מגוריה, ולא הייתה מסוגלת להפסיק לחשוב עליו. “חזרתי לארץ וזה הציק לי”, היא מספרת, “אמרתי לעצמי שלא יכול להיות מצב שאין להם מים זורמים בבית הספר. הילדים צריכים להביא מים מהבית, או ללכת שני קילומטר ברגל לנחל הקרוב. אחרי שחזרתי לארץ חיפשתי דרך לפתור את זה. פניתי לבית המחסה לחיות הבר בו התנדבתי, וביקשתי מהם לנסות לברר כמה יעלה תיקון משאבת המים, והם לא עזרו לי. התחלתי לחפש באינטרנט, ומצאתי חווה באזור בית הספר של ארגון שנקרא “Precious Life Foundation”. כתבתי להם מייל וביקשתי מהם לעזור לי, לקפוץ לבית הספר ולבדוק מה קורה שם. בחור בשם דיוויד בארגון אמר שישמח לעזור, אבל אחרי תכתובת מיילים ההתקשרות נגמרה והוא נעלם. לא ידעתי מה לעשות. אחרי כמעט שנה וחצי, אני מקבלת מייל מאישה בשם אגנס מהארגון. היא אמרה לי שהיא ראתה את ההתכתבות ושדיוויד נפטר, ושאלה האם אני עדיין מעוניינת לעזור לשקם את המשאבה ולהחזיר מים זורמים לבית הספר. עניתי כמובן שכן כי לא הפסקתי לחשוב על זה במשך שנה וחצי. אז אגנס הלכה לבית הספר בעצמה, והתחילה לנסות לסייע לי במציאת משאבה חדשה”.
הבנות בארגון PLF מודות לאמדוקס
צילום Gladman Sibanda
ואז בעצם התחיל הקשר בינך לבין הארגון?
“כן. הרגשתי לא בנוח שאגנס עוזרת לי כל כך הרבה, אז החלטתי שני דברים: גם לנסוע לשם בעצמי וגם לעשות משהו בשביל הארגון שלה. מדובר בארגון שקיים כבר 12 שנים, והוא הוקם על ידי אגנס, כדי למנוע נטישת תינוקות על ידי נשים בזימבבואה. עד עכשיו עברו בארגון כבר 3,000 בנות צעירות בגילאי 18 עד אמצע שנות העשרים שלהן, שמקבלות במקום מחסה ומקצוע, על מנת שיוכלו לפרנס את עצמן ואת התינוק שלהן ולא לנטוש אותו. זה מדהים. לאחר שדיברנו אני ואגנס, לא ישנתי כל הלילה, וחשבתי לעצמי איך אני יכולה לעזור לארגון הזה. בגלל הרקע שלי בהייטק, חשבתי כמובן על הדבר הטבעי – מחשבים. הלכתי למקום העבודה שלי, אמדוקס, וביקשתי מהם מחשבים משומשים, ולשמחתי הסכימו לתת לי 12 מחשבים, ועזרו לי לשלוח אותם לזימבבואה. אז נסעתי לשם גם אני עם המחשבים, הבאתי את המחשבים לארגון, והקמתי שם כיתת מחשבים. לימדתי אותם את כל הדברים הבסיסיים במחשב במשך חודש, ובינתיים התחלתי לטפל בעניין המשאבה בבית הספר במקביל”.
ומאז הם המשיכו ללמד מחשבים בארגון בעצמם?
“כן, אני לימדתי רק את המחזור הראשון והם המשיכו בעצמם. לשמחתי ממש עכשיו חזרתי מטקס הסיום של מחזור נוסף. אני ממש גאה בהן. מה שהכי מחזק אותי, הוא שלמשל במחזור הראשון אותו אני לימדתי, כולן מצאו עבודה. חלק התקבלו לעבודה רק בזכות המחשבים. אחת עובדת במלון, אחת בחברת תקשורת. זה ידע שממש עזר להן. באופן כללי, כעת אפשר לומר שאחוז ההעסקה של הבנות בחווה הוא די גבוה, ואני עזרתי בעניין הזה. אני לא מורה, לא לימדתי בחיים שלי”.
רודה אדלר ואגנס
צילום Luckson Tsodzo
בזמן שלימדה את המחזור הראשון של כיתת המחשבים, רודה הגיעה לבית הספר היסודי כדי לראות מה מצב משאבת המים. “אני מגיעה לשם, המומה”, אומרת רודה, “פתאום אני מוצאת מים. מסתבר שחודשיים לפני שהגענו, ממשלת קוריאה הקימה שם מערכת מים, שמושכת מים מהנחל שנמצא ליד בית הספר עד לבית הספר עצמו. אני חושבת שזה קרה כי אני התחלתי לשאול שאלות, ולברר למה לבית הספר הזה אין מים. אני לא חושבת שזה היה צירוף מקרים שזה קרה, אבל זה מדהים שזה קרה”.
אז לבית הספר יש מים. עבודתך הסתיימה שם, לא?
“לא. ראיתי שהכיתות במצב הכי גרוע שראיתי בחיי. בית הספר קיים 80 שנה ולא עשו שיפוץ כי אין להם כסף. חורים בקירות ובתקרה, הרצפה שבורה לגמרי. אמרתי לעצמי שזו הזדמנות מדהימה לשפץ את בית הספר. המצב היה ממש בכי רע, היה אפשר לבכות כשמבינים שזה המצב שהילדים למדו בו. החלטתי שזה הפרויקט שלי. חזרתי לארץ, עשיתי גיוס המונים, זו חוויה לא כל כך נעימה, אבל הצלחתי לגייס 4,000 דולר. הוספתי 2,000 דולר מהכיס שלי. שלחתי את הכסף, ואגנס מארגון “Precious Life Foundation”, שמבינה בעניין כי יש לה בעל קבלן וחווה משלה, מצאה לי קבלן וכך החל שיפוץ של חלק אחד בבית הספר כי לא היה לי כסף לשפץ את הכל. שיפצנו שלושה בניינים שלמים. כשזה היה מוכן, לפני שנה, נסעתי לשם עם הבת שלי כדי לראות את המקום. היה לנו טקס לפתיחת הכיתות החדשות ששופצו. אני לא יכולה לתאר כמה שזה היה מדהים.
כיתת המחשבים
צילום Gladman Sibanda
“המנהלת לא ידעה איך להביע את השמחה שלה. היו בטקס אנשי ממשל ומשרד החינוך, זה היה מדהים. אבל שוב, לא יכולתי לחיות עם זה שהיה את החלק השני של בית הספר שלא היה משופץ. היה בלתי אפשרי להיכנס אליו כי הוא כבר היה ממש בסכנת קריסה. אז כשיצאתי לפנסיה במאי האחרון, לקחתי את המענק הפנסיוני שקיבלתי מאמדוקס, שלחתי אותו לזימבבואה ושיפצתי את יתר הכיתות. מדובר גם בששת אלפים דולר. לא יכולתי לחיות עם זה, שתבין כמה זה קרוב לליבי. אנחנו גם הופכים חלק מהשטח באחת הכיתות לספריה, והם קראו לספריה על שמי, התרגשתי מאוד”.
טקס פתיחת הכיתות המשופצות בבית הספר
צילום Luckson Tsodzo
עם כל התרומות, לא עלה לך בראש המשפט “עניי עירך קודמים”? לא שאלו אותך מדוע את נוסעת כל כך רחוק כדי לתרום?
“שאלו, אבל אם מישהו רוצה להבין למה השקעתי שם, זה פשוט. שם, הכסף שלי עושה שינוי הרבה יותר גדול. פה, סכום כזה לא יכול לעשות כל כך הרבה. זה מה שאני רוצה לעשות עם הכסף שלי. לשפץ את בית הספר זה לא שיקול אצלי מול למשל לטייל בעולם. לא יכולתי לחיות עם זה, זה לא נתן לי מנוחה. מה שכן, הילדים שלי לא רוצים שאני אתן יותר כסף. אמרו לי שאני צריכה לדאוג לעצמי”.
והקשבת להם?
“לא ממש. אני עדיין רוצה להשקיע בבית הספר כמה שאני יכולה. אני רוצה כרגע לשתול שם גינת ירקות בתוך חממה, כדי שלילדים תהיה ארוחה טרייה בכל יום. זה חלום משותף של המנהלת בבית הספר ושלי, שיבשלו להם מהמצרכים בחממה אוכל חם וטעים באופן יומיומי. יש פה איזושהי סגירת מעגל, כי זה שראיתי שגינת הירקות שלהם מתה ויבשה זאת הייתה הסיבה שהתחלתי לתת מעצמי ולהתנדב בבית הספר הזה”.
יש המון מה ללמוד מהם
לפני ימים ספורים חזרה אדלר מזימבבואה בפעם הרביעית, כאשר ביקרה שם לכבוד טקס סיום מחזור נוסף של כיתת המחשבים שהקימה. למרות שהיא מלווה את בית הספר היסודי ואת הארגון ההומניטרי כבר קרוב לשלוש שנים, היא עדיין לא יודעת להסביר מדוע נשבתה כל כך בקסם המקומיים. “אני לא יודעת להסביר. האנשים האלה נגעו בי. זו לא המדינה, וזה לא הנוף המדהים, אלה האנשים עצמם. ויש המון מה ללמוד מהם. החינוך לדוגמה. זה לא רק ללמוד מתמטיקה ושפה, זה ערכים. איך לכבד את ההורים, את האדמה, איך לאהוב ולכבד אחד את השני. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. ישבתי עם הילדים, והחינוך הוא שונה לחלוטין”.
מה את מתכננת הלאה?
“יש לי המון חברים שם, אני מרגישה שם מאוד בבית. אני מתאכסנת בבית הארחה של משפחה יהודית שזה משהו חלומי בעיניי, זה בית שני שלי כבר. אני אסע לשם פעם בשנה בתקווה, לראות מה המצב ומה אני יכולה לתרום. אני לא יודעת מה אני אעשה בהמשך. אולי אני אלמד שוב מחשבים ב-”Precious Life Foundation”, אני מקווה שהתכנית שלי לחממה בבית הספר תצא לפועל. אני לא כל כך יודעת מה הן התכניות שלי בעתיד. אני רק יודעת שאני לא סיימתי את השליחות שלי, ואני מקווה שכשאני אפסיק לעזור לארגון ולבית הספר, הילדים שלי ימשיכו. יש כל כך הרבה מה לעשות. הלכתי לא מזמן לסופרמרקט אצלנו ואמרתי לעצמי ‘איזה שפע יש לנו’, ושם אפילו חסה לא מצאתי”.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון רעננה
