גל אמילי כהן. צילום דובר צה"ל

ראיון השחרור של סגן גל אמילי כהן: "לאנשים שחיים בעוטף עזה מגיע צל"ש"

סגן גל אמילי כהן מרעננה בילתה חצי מחייה בחו"ל, ואת השנתיים האחרונות בהכנת האוכלוסיה בדרום למלחמה הבאה. בראיון היא מספרת על קשיי ההשתלבות, האתגרים בשירות ומדוע היה לה כל כך חשוב להיות קצינה

פורסם בתאריך: 25.2.20 18:32

יש ילדים שחולמים להיות כוכבי ריאליטי, יש כאלה שחולמים להיות ראשי ממשלה. סגן גל אמילי כהן מרעננה, חלמה להיות קצינה בצה"ל. גל בת ה-23 אמנם בילתה חלק ניכר מחייה על קו רעננה – אירופה בעקבות עבודתו של אביה כקב"ט באל על, אך מרגע שהמשפחה חזרה העירה לצמיתות, כשהייתה בת 12, כבר חשבה על היום בו תעלה על מדים בבקו"ם.

"אבא שלי היה קצין בצנחנים", היא מספרת בראיון לצומת השרון, "הוא הגיע לתפקיד סמ"פ בגדוד 890, ומהילדות זה כבר חלחל בנו ששירות צבאי זה דבר חשוב, מדובר בשליחות, ואני גם ראיתי את זה סוף סוף כהזדמנות להשתלב בחברה בצורה אמיתית כילדה שהייתה חצי מחייה בחו"ל. רעננה זה אמנם מקום מקסים אבל העיר לא משקפת לגמרי את החברה בארץ. הצבא בעיני היה קיבוץ גלויות ולא יכולתי לחכות להתגייס. וגם קצונה היה בעיני משהו מאוד ברור שאעשה, בגלל אבא שלי".

גל גדלה והתחנכה ברעננה רק חצי מחייה, כשאת החצי השני בילתה בפולין ואוסטריה. "נולדתי בארץ, ובגיל שנה עברנו לוורשה במסגרת העבודה של אבא שלי", היא מספרת, "הייתי שם עד גיל חמש, אז חזרנו שוב לשנתיים בארץ, אז הספקתי להיות ברעננה בגן ובכיתה א' בבית הספר 'יחדיו'. אני רק זוכרת שהייתי קצת מופרעת. הייתי עושה בעיות, בלגניסטית מבחינה חברתית. כנראה בגלל שהייתי במערכת חינוך אחרת בחו"ל, וחזרתי לארץ וזה גרם לי קצת לשוק. ואז הגיעה שליחות נוספת, הפעם לווינה. שם הייתי מכיתה ב' עד כיתה ו', וחזרנו לרעננה. אז את כיתה ז' כבר התחלתי בחטיבת השרון"

גל אמילי כהן. צילום דובר צה"ל

היו לך קשיים בהשתלבות?
"קצת. כל החזרה שלי לארץ הייתה מלווה באיזשהו אתגר עם השפה, שליווה אותי גם בתחילת השירות שלי. מבחינת הדיבור בעברית הכל היה בסדר. אבל מבחינת הלימודים, היה לי הרבה יותר קל לקרוא באנגלית מאשר בעברית. היו לי הקלות, אבל מזל שהייתה לי את האופציה להיות בכיתת עולים כשהגעתי לתיכון אוסטרובסקי. וזה משהו מאוד ייחודי בעיר רעננה, שהיא מטפחת ומקבלת עולים. בגלל זה גם כל פעם חזרנו לכאן. אני חושבת שהייתה אווירה מאוד טובה מבחינת הילדים בבית הספר. בכל פעם שמישהו בא ממקום אחר, זה היה חיובי, התעניינו איפה גרתי ומאיפה באתי, וזה היה מגניב לשאר הילדים. אני חושבת שזה עזר לנו להשתלב בצורה טובה יותר מבחינת חברתית. היו לי חששות כשחזרנו שלא אצליח להשתלב, אבל יש לי חברים מהיום הראשון שלי בחטיבה שאני בקשר איתם עד היום".

כשהגיעה העת לבחור תפקיד בצבא, גל בחרה ללכת בכיוון אחיה, שהתגייס למודיעין, אך התחרטה ממש ברגע האחרון. "בהתחלה התמיינתי למודיעין, אבל הבנתי שהתפקיד שהתמיינתי אליו הוא מאוד מבודד", אומרת, "רציתי להכיר כמה שיותר אנשים ורציתי משהו קצת יותר חברתי. אז אמרו לי שיש שני תפקידי הדרכה – שאחד מהם היה בפיקוד העורף, וזה מה שבחרתי. הפכתי להיות מדריכת אב"כ בבה"ד 16 בצריפין, ואז החלטתי גם לצאת לקצונה".

גל הפכה לבסוף לקצינה במוקד הטלפוני של מרכז המידע של פיקוד העורף, מוקד 104, ונאלצה להתמודד עם אחריות חדשה: 30 חיילים, רובים מרקע משפחתי וכלכלי לא טוב, שכל אחד דורש המון תשומת לב והשקעה. "אלה חיילים עם פחות בעיות משמעת ויותר בעיות על רקע כלכלי – חברתי", אומרת גל, "חיילים בודדים, שבאים מבית שיש בו הכנסה אחת או שאין הכנסה בכלל, והם צריכים לעבוד כדי להביא כסף הביתה. היו לי חיילים שביקשו להתנתק מהמשפחה, אפילו חיילת שממש הגלו אותה מהמשפחה שלה. אלה היו חיילים עם רקע לא קל".

היית רק ילדה בת 19, לא הפריע לך כובד האחריות?
"זה היה מאוד מאתגר. אבל כשמישהי יוצאת לקצונה, החלום שלה זה להשפיע ולפקד על חיילים והבנתי שזה היה המקום שאוכל להשפיע בו הכי הרבה. יכולתי לעזור להם לקבל מענקים מהצבא, להתגבר על הבעיות שלהם. מקרה אחד שאני זוכרת בפירוט היה של חיילת אחת מקסימה שקיבלתי אותה אחרי שבועיים שהייתי בתפקיד, היא הגיעה מאוד כבויה, ביישנית ואפילו בדיכאון. לחיילים כאלו לוקח המון זמן להיפתח, ולאט לאט הצלחתי להגיע אליה. באתי אליה לביקור בית וראיתי שהיא גרה בתת תנאים. אמא שלה לא עבדה, אז היא הייתה צריכה לעבוד. זה פעם ראשונה בחיים שלה שהיא הייתה במסגרת שפיתחה אותה, השקעתי בה המון זמן, קידמנו אותה כדי שיהיה לה יותר זמן בבית, ובסוף השירות היא פשוט הפכה לבן אדם אחר, היה לה ביטחון פתאום".

לאחר שנה בתפקיד, הגיעה גל לתפקיד חדש שהיא בנתה בעצמה שלא היה מאויש לפניה – ראש מדור התגוננות אזרחית בפיקוד דרום, במסגרתו הייתה אחראית על הכנת הרשויות המקומיות למצבי חירום, מצב בו בדרום רגילים אליו למרבה הצער, כמעט כמו לשגרה. "האנשים שחיים בעוטף עזה ובדרום הם אנשים מדהימים", אומרת, "אלה אנשים שמגיע להם צל"ש. הם מנהלים שם את הרשויות בצורה מדהימה. המערך שהייתי שייכת אליו בפיקוד העורף, נקרא מערך האוכלוסייה, ויש לנו שלוחות בכל הארץ. תמיד שמעתי כמה קשה היה לרתום ראשי רשויות לעבוד איתך, כי מבחינה חוקית הם לא חייבים לקיים אימונים או תרגילים. ובעוטף אף פעם לא נתקלתי בקושי, הם אפילו יזמו מעבר. הם מעריכים את העבודה שאנחנו עושים, נרתמים במאתיים אחוז לכך".

מה השתנה בשנתיים שהיית בתפקיד במוכנות של עוטף עזה ואזור הדרום?
"התפיסה הכללית של תחום העורף באזור הדרום ומה האחריות של הפיקוד כלפי האזרחים מאוד השתנו. המעורבות שלנו מאוד גדלה, והרשויות עצמן מבחינת המוכנות שלהן מאוד השתפרו. לצערי הרב היו בשנתיים האחרונות 15 סבבי הסלמה, אבל מכל אירוע למדנו והפקנו לקחים. עשינו את המיטב".

ביום חמישי האחרון השתחררה גל מתפקידה אחרי ארבע שנים וחצי בצבא, וכעת היא כבר מתכננת את עתידה באזרחות. "זה קצת מפחיד", היא אומרת, "מוזר לקום בבוקר ולא לנסוע לבסיס, אבל זה מרגש. יצא לי לטייל לא מעט, אז אני לא מרגישה צורך בטיול ארוך. אני מאוד אוהבת את עולם האמנות וזה כנראה התחום שאלך עליו, אז אני עכשיו מתחילה לעבוד על תיק עבודות כדי להתקבל ללימודים. החלום הוא שנקר, ואני מקווה שאצליח".


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברעננה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון רעננה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "צומת השרון רעננה"


אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון רעננה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר