אם יש מקום שמבטא את רעננה כעיר מעודדת עליה בצורה הטובה ביותר הרי שזה מרכז הקליטה של הסוכנות היהודית ברחוב השרון. משפחות, צעירים ובני נוער שעלו מעשרות מדינות שונות מתגוררים בארבעה מבנים רחבים במקום וניתן לשמוע בקהילה הבינלאומית המקומית הזו מגוון של שפות כמו ספרדית, רוסית אנגלית וגם תאילנדית. אך גולת הכותרת של המרכז נמצאת עמוק בתוך המתחם, בבניין מגורים מספר 1. כ-170 צעירים, חלקם חיילים וחלקם עומדים להתגייס, מתגוררים יחד במסגרת גרעין “צבר” של תנועת הצופים.
גרעין “צבר” הוא פרי שיתוף פעולה בין צה”ל, תנועת הצופים, משרד הביטחון ומשרד העלייה והקליטה, שפועל כבר כמעט 30 שנה בכל העולם. במסגרת הפרויקט, צעירים וצעירות יהודים בגילאי 18 ומעלה ברחבי הגלובוס יכולים לעלות לארץ כדי לשרת בצבא, בליווי צמוד של מדריכים ומדריכות ובתמיכה מלאה של צוות מיומן שמלווה את תהליך ההשתלבות שלהם בישראל. ברעננה, גרעין “צבר” פועל במרכז הקליטה, שם מתגוררים כמעט 200 צעירים יחד בקהילה אחת מגובשת. מרכז הקליטה אמנם שייך לסוכנות היהודית, אך תנועת הצופים שאחראית על הגרעין שוכרת מספר מבנים במקום.
“ברגע שהם מגיעים לכאן ועולים לארץ, החבר’ה הצעירים האלה עוברים את כל תהליך גיוס לצה”ל בבת אחת”, אומרת גלי יניב, מנהלת הגרעין, “מה שאנחנו עוברים מכיתה י”א, הם עוברים בשלושה חודשים – צו ראשון, קצין מיון, גיבושים, הכל. אנחנו מלווים אותם. הם נשארים פה בגרעין כמה זמן שהם רוצים במהלך השירות הצבאי. אנחנו שואפים שימשיכו לגור כאן עד השחרור”.
מרכז קליטה רעננה למגזין גרעין צבר
איך הדינמיקה בגרעין בין הצעירים השונים?
“זה יתרון כשחוזרים הביתה בימי שישי. הם אף פעם לא לבד. יש אינטראקציה בין הוותיקים לחדשים, למלש”בים (מועמדים לשירות ביטחון, ד.ס). הם כולם גרים בבניין אחד יחד והם כולם יושבים יחד בחצר. אם יש למשל חייל שמשרת בגולני ויש מלש”ב שרוצה להתגייס לגולני, אז הם יכולים להיפגש, והוותיק יכול לתת לצעיר טיפים. שאלה פופולרית של החיילים היא ‘מתי מגיעה קבוצה חדשה?’, כי הם ממש רוצים להיות אחים ואחיות גדולים למלש”בים”.
יש אתגרים בעבודה מול העולים?
“יש אתגרים במשמעת לחניכים. אמנם אנחנו בגרעין עובדות במשכורת, אבל אי אפשר להתייחס לעבודה הזאת רק ככה. אנחנו במשימה, במשימת חיים, וצריך להבין ולהסביר לחניכים שהם חייבים לשתף פעולה למען ההצלחה שלהם. זאת המשימה החשובה ביותר. חלקם עדיין חושבים שהם בבית ספר”.
יש חיילים שלא מצליחים להשתלב?
“זה קורה. היה לי עריק פעם אחת, וכל פעם היו לו תירוצים לנפקדות ולעריקות שלו. אמרתי לו שאני לא מחביאה עריקים ושאם הוא רוצה לערוק, לא אצלי. אמרתי לו שאם מצ”ח מגיעים, אני פותחת להם את הדלת. ובסוף הוא עזב. יש חבר’ה שלא משתלבים בצבא, לדוגמה בגלל בעיות נפשיות, ואנחנו נעשה הכל כדי לשחרר אותם. אם אנשים לא משתלבים, בין אם בצבא או בגרעין, אנחנו נעזור להם, נמצא להם מקום ובית אחרים. אנחנו גם נשארים איתם בקשר אחרי זה. אנחנו מכניסים אותם יד ביד, וגם מלווים אותם החוצה יד ביד”.
גלי יניב
יניב מפקחת על הגרעין ומי שמסייע לה הם רכזי הגרעין, ביניהם קרן סלנט. לכל קבוצה יש מדריך ושתי מש”קיות צבאיות שמלוות אותה, אבל הרכזת שאחראית עליהם משמשת בעצמה פעמים רבות אוזן קשבת לבעיות של העולים. “אנחנו פוגשים בדרך כלל את החיילים בסופי שבוע”, אומרת סלנט, “כולם כאן צריכים לשרת בתפקידים של בסיס סגור, אז אנחנו פוגשים אותם בעיקר בחמישי או בשישי, ובמהלך השבוע יש כאן בעיקר מלש”בים. אנחנו תמיד מקבלות שיחות טלפון במהלך השבוע מהחיילים, אם קרה משהו עם המפקד או שהם סתם רוצים לדבר. אנחנו כאן בשביל זה, אנחנו האוזן הקשבת שלהם. אנחנו אמא, אבא, סבתא, סבא אח ואחות של כל חייל”.
איך מתנהל סוף השבוע כשהחיילים מגיעים למרכז?
“ביום חמישי מגיע משלוח גדול של קניות שנועד לחיילים ואנחנו מארגנים אותו בבית הקפה/חדר אוכל שיש לנו כאן, ‘קפה צבר’, כדי שיראה כמו סוג של סופר. הצוות מכין כאן ארוחה חמה, לצד מתנדבים מרעננה שעוזרים לנו, ואז ביום שישי בשעה 12:00 הקפה נפתח, וכל החיילים מגיעים לאכול כאן את הארוחה החמה הראשונה שלהם אחרי שהם חזרו מהצבא. הם באים עם שקיות לקחת אוכל כדי שיהיה להם עד שיחזרו לצבא. להרבה מהם גם יש משפחות מארחות ברעננה שהם מבלים אצלם בערבי שישי. כל הקהילה ברעננה היא חלק מהפרויקט הזה. בסופי שבוע הרכזים יושבים עם החבר’ה שחזרו מהצבא, וכל אחד מספר איך הלך לו השבוע. זה מאוד תורם לחוויה שלהם, ככה נוצר החיבור הגרעיני. פעם בכמה חודשים מוציאים אותם לשבת גרעין לעשות כיף איפשהו. אנחנו מאוד מנסים לתת להם אווירה של גיבוש”.
קפה צבר. צילום גלי יניב
באילו אתגרים נתקלת כרכזת?
“יש המון אתגרים. למשל, הגרעין הראשון שהיה לי היה קבוצה דוברת רוסית והתאהבתי בהם ברמות שלא חשבתי. אין להם אנגלית טובה והיו קשיי שפה. היו לי הרבה חששות בהתחלה אבל עד היום זו אחת הקבוצות שהכי התחברתי אליה. הם אפילו אפו לי עוגה ביום ההולדת. יש אתגרים גם בסוג האוכלוסייה שאתה מקבל. האמריקאים למשל יותר פתוחים בעניין הרגשות ולחלוק, ועם בני חבר העמים היה לי קשה יותר. אבל כשאתה מצליח לפלס דרך ולגרום להם לבטוח בך, זה מדהים”.
לדברי צוות הגרעין, מה שגורם פעמים רבות לצעירים לעלות לארץ ולהתגייס זו הרגשת שליחות, אך לפעמים זו אנטישמיות שחוו או יחס מפלה כלפי יהודים בחו”ל. “אני עצמי שמעתי סיפורים מאנשים שהגיעו מאירופה, וגם מאמריקה, שחוו אנטישמיות על בשרם”, אומרת קרן, “אנטישמיות שהבריחה אותם, הבהילה אותם. שמעתי סיפורים שאפילו לא ידעתי איך להגיד להם ‘יהיה בסדר’”.
אחת מדיירות מרכז הקליטה היא פסקל וייל, שמיועדת להתגייס לתותחנים. “גרתי בעבר בישראל עם ההורים ואז עזבנו לצ’ילה”, היא מספרת, “ואז החלטתי שאני רוצה לעשות צבא ועליתי לארץ דרך גרעין צבר. תמיד הרגשתי נורא קשורה לארץ, חינכו אותי שצריך לתת תרומה למדינה ועליתי נטו מרצון לתת. אני מתגייסת להיות מדריכת תותחנים”.
“עליתי לארץ באוקטובר האחרון”, מספר אלק וסרמן שעלה לארץ ממיאמי, “רציתי להצטרף לצבא כי אני חושב שזאת הדרך הטובה ביותר להפוך לחלק מהחברה הישראלית. בינתיים המדינה יפהפייה ויש הרבה מה לעשות והמון אנשים טובים, במיוחד כאן. אני עוד לא יודע איפה אשרת, אבל אני מאוד רוצה ללכת לגולני”.
אלק ופסקל
מלבד הצוות, ישנם מתנדבים רבים ברעננה שמסייעים לגרעין להמשיך לפעול. מתנדבים רבים עוזרים לצוות לבשל ולהגיש אוכל חם בסופי שבוע, וחלקם משמשים כמשפחות מאמצות לחיילים, שמזמינות אותם לערבי שישי, מארחות אותם מעת לעת ואפילו מלוות אותם לבקו”ם ביום הגיוס. “כל מה שקורה פה לא היה קורה בלי התמיכה של קהילת רעננה”, אומרת יניב מנהלת הגרעין יניב, “יש המון מתנדבים, בעיקר קהילת בית הכנסת ‘שבטי ישראל’, אבל כמובן לא רק. עצם זה שרעננה היא עיר של עולים אז התושבים מרגישים על אחת כמה וכמה מחויבות להתנדב, במיוחד באימוץ החיילים”.
בשבוע הבא, יתקיים אירוע מיוחד, במסגרתו חיילי הגרעין יכינו ערכות שי מיוחדות למשפחות המאמצות כאות תודה. במסגרת אותו אירוע השף עומר מילר (“השולחן”, “חדר האוכל”), יגיע לגרעין ויבשל לחיילים ארוחה מיוחדת. “החיילים יודו למשפחות על האימוץ והיחס שלהם”, אומרת יניב, “כי הם תורמים להם פשוט המון”.
יש משהו שהיית משפרת בגרעין?
“אני חושבת שחובתנו לתת במרכז הקליטה מקום גם עבור חיילים בודדים ישראלים, שהם לא מספיק מטופלים, ולא רק כאלה שמגיעים מחו”ל. אני חושבת שבמסגרת כמו שלנו צריך שיהיה עבורם מקום של לפחות עשרה אחוז. זה לא שאנחנו לא רוצים, אנחנו פשוט מתואמים עם משרד הקליטה, וזה התקן”.
