לתת מרחב, לא לריב בפני הילדים, לדעת לחלק תפקידים ולא לנסות לשנות אחד את השני. רגע לפני ט"ו באב, שמענו מארבעה זוגות שחוגגים כמעט חיים שלמים יחד מה הסוד לזוגיות ארוכת שנים ומה זאת אהבה בשבילם.
הם הכירו בכיתה ח', הוא אומר שהיא החתיכה של רעננה, היא אומרת שהוא מפעל הפיס. יגאל ומירה ברק מרעננה חוגגים השנה 55 שנות נישואין
צילום זאב שטרן
מי: השנה יחגגו מירה ויגאל ברק, 55 שנות נשואין. יגאל נולד ברעננה ומירה ניצולת שואה שעלתה לארץ בגיל ארבע. למירה ויגאל יש שלושה ילדים. הבכור בן 53, האמצעית בת 50 והקטן בן 43. לשניים יש עשרה נכדים בשנות העשרים לחייהם וכולם, מלבד הבן הבכור שמתגורר בקנדה, חיים ברעננה.
"אני בת 73 ויגאל בן 75, אבל אנחנו צעירים ברוחנו", מספרת מירה, "היום שנינו בפנסיה ולכל אחד יש את התחביבים שלו. ליגאל יש ידיים מאוד טובות אז הוא עוסק בהרבה דברים טכניים ואני מציירת, למרות שלאחרונה הפסקתי".
יגאל: "למרות שאנחנו בפנסיה שנינו עסוקים מאוד. מירה עוזרת לגדל את הנכדים ואני עסוק בהתנדבויות. אני מתנדב ביד שרה ובבית לוינשטין ארבעה ימים בשבוע כך שהימים שלנו מלאים וטובים".
ההיכרות: מירה: "כשסיימתי את כיתה ח' התחלתי ללמוד במגמת אמנות בתיכון ויצ"ו צרפת בתל אביב. יגאל, שהיה גדול ממני בשנתיים וחצי, למד באותו הזמן גם בתל אביב. נפגשנו בכל בוקר באוטובוס בדרך מרעננה לתל אביב וככה נרקמה לה אהבה. יצאנו כארבע שנים עד שהתחתנו. השנה אנחנו חוגגים 55 שנות נישואים, אבל אנחנו למעשה כבר 59 שנה ביחד".
יגאל: "מירה הייתה החתיכה של רעננה. היו לה הרבה מחזרים, אבל אני זכיתי".
הסוד לזוגיות ארוכה: "קודם כל אנחנו חברים טובים", אומר יגאל. מירה: "אין סוד, פשוט אוהבים אחד את השנייה. בשבילי יגאל הוא מפעל הפיס, אני מרגישה שזכיתי. עד היום, טפו טפו טפו חמסה, יש אהבה גדולה".
מה זאת אהבה: מירה: "איך מגדירים אהבה?". יגאל: "אנחנו דואגים אחד לשני ומתחשבים אחד בשני. נאמנים זה לזו משתפים ומספרים אחד לשני את הכל. וכמובן מפרגנים אחד לשני מאוד".
איך חוגגים את ט"ו באב: יגאל: "השנה אנחנו נהיה בחו"ל. אבל זה בכלל לא העניין, אנחנו חוגגים כל השנה את האהבה שלנו, לאו דווקא בט"ו באב". מירה: "אנחנו חוגגים כל שנה יום נישואין ואם אנחנו לא חוגגים אז הילדים דואגים לחגוג לנו. בנוסף, אנחנו נוסעים מדי פעם לחו"ל עם כל הילדים והנכדים. גם השנה אנחנו טסים עם כולם לשבועיים לשיט לכבוד יום הולדתו ה־75 של יגאל".
יחיאל זכר את שושנה מתימן. הדייט הראשון שלהם היה בקולנוע תפארת. הם ביחד יותר מ־60 שנה
מי: יחיאל (93) ושושנה (81) צארום מהרצליה. שושנה היתה בעבר מורה לריתמוזיקה בגני ילדים וכיום היא פנסיונרית של משרד החינוך. יחיאל היה בעבר רצף. השניים פתחו לפני 45 שנה קיוסק שהפך למסעדה תימנית המגישה מאכלים תימניים בשכונת נווה עמל בעיר, שמנוהלת היום על ידי בנם אשר. השניים עלו לארץ מצנעא שבתימן עם קום המדינה. יחיאל הגיע לירושלים ושושנה להרצליה.
ההיכרות: יחיאל: "זכרתי את שושנה מתימן, אבל פגשתי אותה בארץ כשהתארחתי בהרצליה וראיתי אותה שוב. אני זכרתי אותה עוד מתימן וקבענו לצאת לסרט ביחד". שושנה: "נפגשנו בקולנוע תפארת בהרצליה, שכבר לא קיים. זה היה בשנת 1950 והיה את הסרט 'מלחמה ושלום'. אני הסברתי לו את הסרט". יחיאל: "אחרי תקופה שלא ראיתי אותה, גיליתי שהיא חלתה ואיבדה את מאור עיניה ואת הכליה". שושנה: "אבל שוב נפגשנו בחתונה של חבר משותף. אני חושבת שזה היה מיד אחרי סיום הלימודים שלי". יחיאל: "שלושה חודשים אחרי זה התחתנו בבית הכנסת נחלת עדה וכעבור שבע שנים נולדה לנו הבת הבכורה אושרת. שלוש שנים אחר כך נולד אשר (53), מי שמנהל את המסעדה כיום וכעבור עוד שלוש שנים נולד דרור (50), איש תיווך העובד פה בהרצליה".
הסוד לזוגיות ארוכה: יחיאל: "אין סוד. יש השקעה". שושנה: "לא נכון. הסוד זה סובלנות. אני יודעת להרגיע אותו, לשמח, וגם לוותר וכשצריך לבוא בנועם. לא חייבים כל הזמן להתעקש". יחיאל: "גם כשעבדנו ביחד במסעדה שפתחנו ב־1974, לא היינו רבים כי תמיד היתה בינינו חלוקה. למשל בבית, בזמן שהיא היתה עובדת ומנגנת בגנים, אני הייתי מבשל ועוזר בבית וגם דואג לילדים. כל אחד ידע מה התפקיד שלו". שושנה: "זה נכון. הוא היה מבשל ועוזר בבית ודואג לילדים. אבל למרות שאני לא רואה, לא הסכמתי לשבת בבית ולא לעשות כלום ולכן תמיד ניסיתי לעזור, גם במסעדה. אפילו הלכתי ללמוד תואר ראשון ועבדתי בגנים. הייתי מנגנת באקורדיון. כולם בעיר מכירים את שושנה המנגנת. במיוחד הגדולים שגדלו עלי".
מה זאת אהבה: שושנה: "אהבה זה לקבל אחד את השני כמו שהוא ולא לנסות לשנות אחד את השני".
יחיאל: "וגם לכבד ולהעריך. אהבה מתה כשמפסיקים לכבד ולדבר לא יפה אחד לשני". שושנה: "תוסיפי גם שבזוגיות חשוב לקבל את הרע כמו שמקבלים את הטוב. אי אפשר לקבל רק את הטוב. תמיד יש עליות וירידות".
איך חוגגים בט"ו באב: שושנה: "נחגוג את האהבה שלנו. את זה שיש לנו משפחה וילדים ונכדים. אחד את השני". יחיאל: "בגיל שלנו, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים, כבר לא חוגגים את חג האהבה כי יודעים בלב שאוהבים ולכן לא עושים משהו מיוחד".
החברות שהתחילה בגיל עשר ממשיכה גם היום כשהם בני 97. שארל וסאלי לואינגר נשואים כבר 75 שנים
מי: שארל וסאלי לואינגר, נשואים כבר 75 שנים. שניהם בני 97 ולהם שלושה ילדים (בן ושתי בנות), 13 נכדים ו־35 נינים. לפני שעברו יחד לבית האבות יוליאנה בהרצליה, התגוררו שניהם במשך 40 שנים ברחובות, שם עבדה סאלי ביחסי ציבור ושארל כיינן ואגרונום, שגם הקים את המכון הישראלי ליין ברחובות וכיהן כמנכ"ל שלו.
ההיכרות: הם הכירו בגיל עשר בעיר שטרסבורג שבצרפת, כשהיו שניהם בארגון ציוני בשם "התקווה", שם התיידדו והפכו לחברים טובים. "בזמנים שלנו, חברים היו חברים ולא שום דבר אחר", מסביר שארל. כשהיו בני 15 סאלי עברה ללמוד באנגליה במשך שנה ושארל נשאר בצרפת, שם התחיל את לימודי האגרונומיה "ראינו אחד את השני רק בחופשים ושמרנו על קשר טוב באמצעות מכתבים. הידידות התחזקה מאוד בתקופה הזאת", נזכר שארל.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב־1939 התחיל שארל את לימודי האגרונומיה באוניברסיטה שבמונפלייה וסאלי עברה עם הוריה לניס שבדרום צרפת בעקבות המלחמה. "צרפת הייתה מחולקת אז לשניים ואנחנו היינו באזור הדרומי שהיה 'כאילו' חופשי, אבל לאט לאט התחילו להתקיים בו החוקים נגד היהודים. ב־1941 ההורים של סאלי הצליחו לקבל ויזה לדרום אמריקה. יומיים לפני שהיא עזבה התחתנו באופן אזרחי, על מנת שכאשר היא תגיע לאורוגוואי, היא תוכל לדרוש איחוד משפחות. זה לא היה כמו היום שאומרים אחד לשני שאוהבים או רוצים להתחתן", מסביר שארל, "בשבילנו זה היה דבר טבעי לגמרי, למרות שאז עוד בקושי נתנו נשיקה אחד לשני". סאלי: "היינו תמיד חברים ומהחברות יצאה האהבה. זה בא לאט לאט. אולי היום קשה להסביר את זה".
שנה אחרי שנפרדו, בשנת 42', לאחר קשיים, סאלי קיבלה לבסוף אישור לאיחוד המשפחות ושארל הצטרף אליה ואל משפחתה לאורוגוואי. "שם אבא שלה אמר לי: 'מבחינתי אתם לא נשואים, לא נישאתם על פי ההלכה היהודית. אם אתה רוצה אישה ורוצה להתחתן תחת חופה וקידושין, תמצא לך עבודה ותיקח את הגברת', וזה מה שעשיתי", מספר קארל. "חצי שנה אחרי שהגעתי לשם, לפני 75 שנה, התחתנו". "ואף פעם לא התגרשנו", מוסיפה סאלי.
הסוד לזוגיות ארוכה: סאלי: "זה ממש סוד. אני מכירה די הרבה אנשים, אבל לא מכירה אף אחד שהחזיק כל כך הרבה זמן. זה עובד באהבה, ביהדות, בהבנה". שארל: "כמו לכל זוג, גם לנו היו משברים, אבל מתגברים. אני חושב שהבסיס, שבזכותו התגברנו על כל המשברים האלה, הוא הידידות הבסיסית שהייתה קודם. ידענו תמיד שעד הסוף נהיה שנינו יחד. בזמן המלחמה עשיתי מאות קילומטרים עם האופניים כדי לראות אותה ואני חושב היום, שגם המרחק הזה, והעובדה שהתכתבנו והכרנו, חיזק בינינו את הקשר".
מה זאת אהבה: סאלי: "אהבה זה רצון לחיות יחד עם בן הזוג, ההבנה שיש אחד כלפי השני, הסבלנות אחד לשני, הרגשות וההתרגשות שיש אחד מהשני". שארל מוסיף: "אהבה זאת בסך הכל מילה מאוד מסובכת. סך הכל זאת תרכובת של ידידות, משיכה פיזית, הרצון להביא ילדים לעולם, לגדל אותם ולראות שיהיה להם הכי טוב שאפשר".
מה עושים בט"ו באב: "אני אתן לה נשיקה", אומר שארל. "אנחנו נתאהב עוד יותר", עונה סאלי.
אורי וחנה בית אור מכפר סבא נשואים כבר 58 שנים. הכל התחיל בחגיגות ט"ו באב בקיבוץ גבים שבנגב
צילום עזרא לוי, אמנון בירב
מי: אורי (83) צייר, ממקימי עמותת אמן בעירו בכפר סבא, וממייסדי מכללת ספיר בנגב, היה פרוייקטור במפעל הפיס, וחנה (77) בית אור, יועצת גנטית, עבדה לאורך השנים בבתי החולים ברזילי, שיב"א ומאיר. הזוג מוותיקי הקיבוץ גבים שבנגב. פנסיונרים, גרים בעשר השנים האחרונות בכפר סבא. נשואים כבר 58 שנים, הורים לארבעה בנים, סבא וסבתא לתשעה נכדים, ועוד אחת בדרך.
ההיכרות: חנה: "הכרנו לראשונה כאשר אורי הגיע להדריך בנוער העובד והלומד בקריית חיים, בזמן שהיה בחופשה מהצבא, כשאני הייתי חניכה בתנועה. אחרי שסיים את הצבא הוא חזר לגרעין שלו בקיבוץ גבים וכשהייתי בסוף כיתה י"א הגעתי למחנה עבודה בקיבוץ במסגרת התנועה. זה היה בקיץ, בערך בעונה הזו, ובקיבוץ אז חגגו כמעט את כל החגים שהיה בהם גם את הצביון היהודי וגם החקלאי. בט"ו באב כתוב שהבחורות חוללו בכרמים והגברים יצאו ולכדו אותם. גם בגבים עשו כזו מסיבה לכבוד ט"ו באב, שהבנות תלכנה לכרמים והגברים 'יחטפו' אותן'. ואז אורי אמר לי ללכת לשורה מסוימת בכרם, והוא 'חטף' אותי מהשורה הזו. מאז אנחנו ביחד. ולכן ט"ו באב הוא אצלנו חג מאוד מיוחד. שנתיים אחרי, הוא שלח לי מכתב כשהייתי בצבא וכתב לי שבקיבוץ מתוכננות בספטמבר ארבע חתונות, ואנחנו נהיה הזוג החמישי. ככה הוא הציע לי נישואים".
אורי: "החברות שלנו התחילה בט"ו באב, ועוד שנה לפני שהיינו חברים והיא הגיעה לקיבוץ, אני כבר זממתי. באותו זמן התנהלו שיחות ביני לבין חבר טוב שלי שהיה המדריך שלה בקריית חיים. הוא שאל אותי למה לא התחתנתי עם אף אחת עדיין, אמרתי לו השיקולים של נישואים והשיקולים של חברות הם לא אותם שיקולים. הוא שאל אותי אם יש לי מישהי מתאימה ואמרתי לו כן, חניק. הוא שאל אותי למה אני לא עושה עם זה כלום, אז אמרתי לו אני פועל בנידון. היא הייתה מאוד אינטילגנטית, והיתה ממשפחה טובה, והתאהבתי בה. שנה אחרי היא הגיעה לקיבוץ והיינו חברים. הנה, והרי התוצאה".
הסוד לזוגיות ארוכה: אורי: יש סוד מאוד ידוע, וזה שהגבר אומר 'כן יקירתי'. אבל אני חושב שאין סוד, זה פשוט סוג מסוים של חברות. לאורך כל השנים, אף פעם לא יכולתי לטעון שמשעמם לי ממנה ותמיד היה משהו חדש. הקפדנו על החינוך והילדים שלנו הם כל כך מצליחים, שהם כמעט מצליחים כמו הנכדים. לא היינו מתפרצים אחד לדברים של השני מול הילדים. אם מישהו מאיתנו אמר לילדים משהו זה היה קדוש". חנה: "אני חושבת שהסוד הוא החברות ולדעת לשמור על מרחב לכל אחד. אני למשל אוהבת לרקוד ריקודי עם, ופעם אחת מישהי התפלאה שהוא נותן לי לרקוד לבד. אני לא צריכה רשות ממנו. לכל אחד מאיתנו יש את מרחב המחיה שלו. בנוסף, אחד הסודות העיקריים הוא לא לריב אף פעם בפני הילדים ואת כל המריבות ואם יש ויכוחים אפילו על חינוך לא לעשות בנוכחותם, ובערב כשהם הולכים לישון היינו אומרים מה אנחנו חושבים. הילדים שלנו היו בטוחים שאנחנו לא רבים אף פעם".
מה זאת אהבה: אורי: "אהבה זה הדבר הזה שאתה מרגיש כשאתה יודע שזה זה. פרויד אומר שהאהבה זה התשוקה לעצמי האחר, תשוקה לאני המשלים ותשוקה לחסר. ההגדרה שלי היא שאין אחד בלי יחד. באנושות לא קיים אחד. כשאומרים יחיד, בהכרח חייב להיות עוד. אהבה היא העצמת האני אל היחד כאחד, כי אהבה בין בני זוג היא סוג של אגואיזם אלטרואיסטי. זה נשמע סותר, אבל אתה לוקח מישהו אחר ואוהב אותו כמו אהבת לרעך כמוך. אתה עושה את זה גם בשביל עצמך וגם בשביל הצד השני".
חנה: "אהבה זה משהו שמשתנה עם השנים וחלק ממנה זה לדעת להקריב. אני חושבת שבגיל שלנו, חלק מהזמן של הזוגיות מוקדש לדאגה אחד לשני בגלל הזדקנות ותחלואות הגיל. בגיל כזה יש הרבה דאגה, ולמה אתה דואג לו ולא למישהו אחר? כי זה מהות הקשר שמתפתח עם הזמן. אי אפשר להגדיר אהבה, כי היא משתנה עם הזמן ונכונה לאותו פרק זמן מסוים".
איך חוגגים בט"ו באב: אורי: "זה בעיה כי עם השנים נגמרות ההפתעות. אני תמיד קונה לה משהו לכבוד ט"ו באב. פעם אפילו קניתי לה את הקאמה סוטרה". חנה: "אנחנו בדרך כלל מציינים את זה איכשהו. או עם הילדים בבית, או שאנחנו יוצאים עם המשפחה למסעדה".
